אוקיי.

אז עכשיו, באופן מוחלט, אני בנאדם מותש.

מיואש.

כמה נחמד ומשעשע, לאח שלי, יותם, אשר מכונה בבית "בוטן" (והשד יודע למה התחלתי את המסורת הזו, לפני מעט יותר מחודשיים), יש לו לברנש יומולדת.

כלומר, הייתה אתמול. הברנש הקטן והמלוח בן שמונה. הריעו לו! :]

טוב, אז אתמול חגגנו עם המשפחה המצומצמת+סבים וסבתות. נחמד נחמד נחמד.

אבל, ככלות הכל, בוטן, כשאר בני האנוש, רצה לחגוג עם חברים יומולדת.

וכך היה.

טוב, אז בניגוד לשנה שעברה, השנה יותם הזמין בנים בלבד.

חבורת זאטוטים עצומה של בנים בני שמונה.

בכיתה ב'.

הפאקינג גינה שלי.

כשהחתול הקטן והאומלל מושיקו מסתובב שם (יותר נכון נס על נפשו בכל דקה ורגע).

רחמו עליי, אנשים!

אני חושבת שאני צרודה. אני, אמא, הבחורה-שעשתה-את-ההפעלות, אבא, צווחנו וצרחנו ומשכנו ילדים לכאן ולכאן, ופשוט התחרפנו באופן מוחלט שם, על הדשא ה(לשעבר) רך והירוק והמקסים.

כמות כזאת של במבה על משטח אחד על פני כדור הארץ לא נראתה מאז שהייתי רעבה לאחרונה.

"ילדים! לפה! רועי, שב כאן, חמודי!!!"

"לא קוראים לי רועי".

"בסדר, בסדר, רק תשב במעגל! היי, תפסיק להרביץ לו, אתה שם! זה - "

"סליחה?"

"כן?"

"אמרתי שלא קוראים לי רועי".

התנשפתי עמוקות. לא להכות נוע, להיות נחמדה.

"הו", חייכתי בקושי והחוורתי עמוקות, "אז, הממ.. אתה, כן, בבקשה תשב במעגל היפה שמארגנת עכשיו המפעילה?"

"איזה מעגל?"

"אם תתאמץ תוכל לגלות ששני הילדים הטובים שיושבים שם, מנסים לעזור למפעילה להרכיב מעגל".

"קוראים למפעילה הדס".

"טוב, אז הם עוזרים להדס. ו - היי, לא למשוך למושיקו בזנב, בשם התחתונים של קלאודיה שיפר!!!"

"סליחה", הברנש הפעוט נוגע קלות במכנסיי הבהירים, "אבל לא קוראים לי רועי".

כמעט חטפתי את גוש הפלסטלינה הצהוב שהיה בארגז לצידי ודחסתי אותו לנחיריים של הלא-קוראים-לי-רועי הזה. על מה חשבו ההורים שלו כשהם עשו אותי? למה הם עשו אותו, למה הם גרמו ללידתו, למה להכביד על העולם? הלא העול ששוכן על כתפיי העולם כעת מספיק הוא, לא?

"איפה המעגל?"

"שם, חמוד". עאלק חמוד, עאלק. עוד שנייה אני נוסעת לקצה השני של העולם במיוחד בשביל לקפוץ ראש מהגרנד קניון.

"לשבת שמה, ליד החנונים?"

משעשע ש"החנונים" הם אותם ילדים טובים שרק רוצים ללמוד קצת על חיות. משעשע להחריד. הלוואי ובלוט יצנח לך על הראש, גוש חמאה מהלך שכמותך.

ותמיד, אבל תמיד, יש את הנדחפים. (טוב, נוף אז זאת הפעם הראשונה שזה קורה).

בוטן הזמין הפעם רק אנשים מסויימים למסיבה, כי טראומת שנה שעברה טרם נשכחה בלבבותינו הפגועים.

אם כן, הא הזמין אנשים מועטים.

מובן שהיום בכיתה הוא פלט בפני המורה את הדבר הכי אידיוטי בעולם, חוץ מלא-קוראים-לי-רועי.

להלן המונולוג, מילה במילה כפי שבוטן סיפר:

המורה: "אז, ילדים, הכינו את השיעורים למחר".

בוטן: "המורה, המורה! אני לא יכול להכין למחר את השיעורים!"

המורה: "למה לא, יותם?"

בוטן: "כי היום בחמש אני חוגג יום הולודת עם חברים בבית שלי, ואני לא אספיק".

כל הכבוד. מחיאות כפיים סוערות לרמת האייקיו הנמוכה ביותר שנראתה עלי אדמות, חוץ מזו שלי ושל פאריס הילטון.

אם כן, מספר אוהדי-בית"ר שממש, אבל ממש לא הוזמנו היום למסיבה, ישבו ופיתחו מונולוג שגרמו לי ולצמד הוריי לגחך.

ילד 1: "וואי, איזה יצור האלון הזה!"

ילד 2: "כן, ממש! מחר הוא יאכל מכות".

ילד 1: "איזה מכות, אחושרמוטה!"

(צמד הפרחחים מצחקק).

ילד 1: "גם ככה לא יהיה לו עתיד".

ילד 2: "כן, הוא אוהד מכבי בנזונה. איזה מכות הוא יאכל, איזה!"

ילד 1: "כן, אבל גם לא יהיה לו עתיד. אני ואתה נקים קבוצה חדשה חדשה. הכי חדשה!"

ילד 2: "של כדורגל?"

ילד 1: "כן, מפגר! היא תהיה חדשה ומקורית! תהיה בצבעים צהוב שחור ויקראו לה בית"ר!"

ועכשיו ברצינות. איזה מן בזבוז זה, להשאיר אנשים כאלה חיים?

סתם יותר אבק (שמורכב בין היתר מתאי עור אנושיים), ירידה בממוצע הציונים וכאב ראש, שהם יחיו.

(או לחלופין: ננדה אותם לממלכה שבה מושל אבי נימני).

אח"כ אמרתי לאבא, שלדעתי הם בכלל אפילו לא יודעים מי הוא השוער של בית"ר.

למעשה, הם אפילו לא יודעים מה זה שוער.

התכרבלתי עם מושיקו בספסל נידח וראיתי מזווית העין שאבא מצלם אותנו. וויפי.

לפתע חשתי במגע בלתי חביב בכלל ברגליי. ניחשתי שזהו זאטוט נוסף שרוצה לדעת איפה השירותים או אם מותר לו להשתין בגינה. רכנתי קדימה ולא טעיתי - אכן, זאטוט.

"כן, חמודי?" (ושמישהו יירה בי).

"רוצה שאני אגיד לך איך באמת קוראים לי?"

"בבקשה. אני משתוקקת לדעת". ממש כמו שאני חציל קטן ומשולהב שמקפץ על שלוש לאור הירח.

"קוראים לי לידור".

"אה. היי, לידור. אולי תשב שם כמו כל הילדים הנחמדים ותקשיב להסבר של הדס?"

"איך קוראים לי?"

"אממ... לידור?"

"נכון". הוא צחק. באופן סופי - אני פשוט לא מבינה את ההומור של הטף. (כל פעם שמישהו אומר מילים עמוקות כגון "קקי", "פיפי", "טחינה", "נשיקה", "זיון" וכו', כולם מתפרעים מצחוק,כאילו הנה אלי ומריאנו ניצבים לפניהם.)

"אה, אממ, כן, טוב. לך תשב, לידור".

עד שהוא הלך, הוא לא הפסיק להציק לי. בשלב מסויים הוא קרא לחברים שלו. לנגד עיניהם הוא שאל אותי לשמו. אמרתי ששמו הוא לידור, ממש כפי שהייתי אמורה לאמר, והוא צחק, וכל העדר אחריו.

יופי, עכשיו אני בדיחה מהלכת. "דפנה ודודידו" ממש. (הגזמתי, לא? הם עדיין בכיתה ב' ולא בגן).

ובכן, אני אלך לי.

להת' ^^

אוהבת,

אוליביה.