"היי, אבא, אמא, קראתם את שמונת המכתבים המקושטים והיפים ששלחתי לכם, שבהם התחננתי ונימקתי למה אני כלכך רוצה פירס בטבור?"

אמאבא הרימו מבט משתאה מגולגלות-האריה שהם בדקו. "כן".

"אה, אחלה. לא, כי פשוט אני תהיתי, האם אתם מרשים והכל, כיוון שהשקעתי ברמות".

"את מתבטאת מאוד יפה", אמא הטעימה בחיוך, "מאוד".

מתחתי גם אני חיוך מרהיב שחשף שיניים כעורות עטורות פלטה והרגשתי בפעימות ליבי עולות.

שתיקה.

"אממ... אבא, גם אתה חושב שאני מתבטאת יפה?"

"מאוד, נוע'לה. ותסירי בבקשה את החיוך המחריד הזה מהפרצוף שלך".

"איך אפשר להסיר חיוך?"

אמאבא חזרו לדון בדבר גולגלות-האריה, שהרבה יותר חשובות מבלונדת המחמד שלהם, כמובן.

"שאלתי שאלה".

"יש לך נטייה לענות לכל דבר. יש לך לשון מאוד חדה".

"כן", סיננתי, "וגם אותה אני אחורר יום אחד".

אוה, סוף כל סוף הם זקפו ראשים מזכוכיות המגדלת המחורבנות שלהם!

"טוב", חיככתי ידיים, "הגיע זמן התשובה. זה יהיה מורכב, השקעתי מאוד ויש לי כוונות טהורות ועצומות לרצון העז של הפירס בטבור והכל. אז, אם כן, כל אחד בתורו, בנימוס כמובן, יגיד את ה - "

"לא".

זה היה מאוד חד משמעי, וחוצמזה שניהם אמרו זאת בבת אחת וכך עברו באופן רשמי על הכללים שהטלתי עליהם.

מאוד, מאוד מאוד חצוף.

בפגישה עם אלחנדרה הפסיכולוגית סיפרתי לה הכל והיא חייכה, כמו שארגנטינאיות בלונדיניות וחכמות מחייכות.

"נו, נוע, מה ציפית, שהם פשוט ירשו לך אחרי שהתחנחנת במכתבים?"

אני חייבת לציין שאלחנדרה לא עודדה אותו באותו הרגע. לא ולא.

"המממ... כן".

היא התרווחה בכיסאה ונראתה מאוד מאוד משועשעת.

אני לא מבינה את זה. מה כלכך נורא בחור קטן, יפהפה וחביב במרכז הבטן? חור שיעלה את ההערכה הנפשית-פיזית שלי ויעניק ייחוד לגופי שלי ורק שלי?

היי, זה טוב. אני צריכה לומר את זה לאבא.

אוקע, זה לא. הוא ממש כועס, כי הוספתי בטעות לטיעון גם את המשיכה העזה שלי להליקס (עגיל בלמעלה-של-האוזן, לכל הבורים מביניכם שמתעניינים במדע ובפיזיקה ואלגברה במקום בעיניים באמת אינטלקטואליים כגון פירסינג).

הוא אומר שאני מגזימה ושאים דקה בלי שאני מתחילה לדבר על חירורים. זה מאוד לא נחמד מצידו. מאוד מאוד. זה אפילו מרושע. אני חושבת שאפילו האקר מ"גולשים ברשת" פחות מרושע מזה (נו מה, בוטן אוהב את ערוץ 'לוגי'!)

אמא הגיבה באופן דומה. אני חייבת להתחיל לשלוט על 'הלשון החדה' שלי.

מעניין איך היא תיראה עם פירס במרכזה.

התחלתי לנקוט בעמדה חדשה לגבי המראה שלי, והיא מאוד מחוכמת!

פשוט לצחוק איתו ולא עליו.

עברת בתמימות ליד המראה, וחזרתי אליה, המומה.

אבל לשם שינוי לא צרחתי עליה, פשוט צחקתי עליה.

החצ'קונים האלה מאוד משעשעים. אני נראית כמו פיצה מתובלת, או משהו.

והגוש המתולתל-גלי והבלונדיני דיי כיבשי במראהו, וכבשים זה שולט.

והאף המעצבן דומה לקרפדה. קרפדות, לרוב, הן משעשעות מאוד.

ואני שטוחה עד אימה. אם אשכב במרכז מסעדת יוקרה עוד יטעו ויחשבו שאני מגש, ויתחילו להגיש עליי ספגטי.

וזה מאוד, מאוד משעשע. הרבה יותר משעשע מלהיות יפהפייה, כמו רוב הבנות שאני מכירה.

לא מזמן תקפה אותי תופעה מאוד מאוד משעשעת (בהתחשב בזה שעכשיו הכל "משעשע", וזה).

עין אחת שלי הייתה אדומה בטירוף. נראיתי כמו חצי גמבה.

לשאלה "מה לעזאזל עבר לך על העין?!?!" עניתי במספר דרכים:

"אני חצי ערפד"

"אני שוקלת להתחיל להיות ערפדית"

"דרקולה השפיע באופן מהותי על חיי"

"זה מה שקורה כשדוקרים בכוונה את העין!" (פרחה אחת ממש נבהלה מזה וברחה. שימושי להברחת מזיקים).

לאחר כיומיים או משהו, כשכבר התרגלתי למנת הצומי שנצמדה אליי ואל עיני המשונה, קרה דבר מאוד משעשע. שוב.

מילנר, נכנה אותו כך, ידיד, מאוד מאוד מאוד מגניב (הוא משחק מעולה כדורסל, הוא חתיך והוא מתופף ותלמיד טוב וממש חמוד. שמישהו יירה בי).

טוב, אז מילנר חטף בוקס בעין.

עין ימין.

עין-העגבנייה שלי.

הוא דיי היה מבואס, כי ילד שקטן ממנו בשנה פשוט נתן לו בוקס וגרם לעין שלו להאדים בטירוף. וגם זה כאב לו, אני מניחה.

"היי, מילנר, זה כואב?"

"כן, מאוד".

"וואי, לא נחמד".

"לא".

"ולא כיף".

"בלונדה", הוא נאנח, "את לא עוזרת".

אז החלטתי לעזור. התחלתי לברבר לו משהו על "ברוך הבא למועדון 'העין האדומה'" וגם אמרתי לו שבמועדון 'העין האדומה' יש הנחות ל-TNT. (זה לא עודד אותו במיוחד. חבל שהוא לא שטחי כמוני).

מסקנה: העולם מחורבן. אבל ניחא.

זוער נדלקה על פירס חדש ושמו "אנטי-גבה".

ומכיוון שאני כללל כךךך חמודה, אפילו שמתי תמונה שלו בבלוגי.

כלומר, אני שמה, עוד לא שמתי.

קרדיט לאתר המשעשע הזה.

(ואינלי מושג מי הכוסית הזאת, אבל ישלה עיניים יפות ופוני. פוני! הא).

בקרוב כנראה אני אעשה פוסטמונות מטופש למדיי.

אבל אני בנאדם מטופש למדיי =] אז זכותי.

אוהבת תמיד תמיד, ברנשים,

נוע.