שניהם ישבו דרוכים בחדר המצחין.

קירותיו הקלופים והאבק העלו אימת-מה בליבם הצעיר. החליפו מבטים מהוססים מספר, ובחנו זה את זו במורת רוח.

היא הביטה בו, שפתיה קפוצות ומהודקות וידיה שלובות על חזיה הכפוף. צמד גומותיה היבהב בלחייה ושערה הערמוני נפשך כאשד על גבה הכואב.

הוא בחן אותה קלות, מהוסס. חבק בידיו את כתפיו כמי שמבקש לגונן על עצמו, כמי שמתחנן ולו למעט מחילה. המיטה תחת ישבנו חרקה קימעה.

ושוב, עיניהם התוהות נפגשו.

משב רוח שרק מן החלון בקול מאיים. היא נבהלה, השפילה ראשה והניחה לעיניה לדמוע מבלי להוציא הגה קט מפיה.

והוא, הוא בהה בה בעצב. עיניו החומות טיילו על גבה השדוף.

"כמה -", קולו הבקיע את הדממה וצימרר את גופם של שני הצעירים. "כמה, כמה איום ונורא".

"כן, לורי, לפחות אנו מכירים זה את זו דיו כדי לעבור זאת יחד".

הו, יש סוגים רבים של הכרות. אני מניחה שגם כאלה.

אני דיי המומה מהסיפור המחורבן הזה, מה נכנס בי? רגע אחד פוסט משעשע למדיי של בלוג קליל וזרובבלי, ורגע אחר סיפור על שני ברנשים שמכירים אחד את השני כמו פלוץ.

אני חייבת להתחיל לסתום את הפה.

אני תוהה למה ל"ישראבלוג - תראו איך אתם נראים" יש כלכך הרבה כניסות. אז נכון, אנשים יפיי-תואר מציגים את גופם בבלוג חביב והכל, אבל היי, בשביל מה יש את פלייבוי?!

בכל מקרה, אני אחת מהשוקיסטים שטרחו להיכנס לבלוג. כן, אני מודה, גם אני נשביתי בקסמו.

אני חייבת להעיר שיש שמה כמה בחורות שנראות כאילו הרגע הן זחלו החוצה ממכונת כביסה. לעומתן, יש כאלה שנראות כאילו הרגע דילגו החוצה מתצוגת אופנה ממילאנו.

מסקנה: אשלח את תמונותיי לשחיטה! (כן, ממש. השופטים ב"ישראבלוג - תראו איך אתם נראים" יחטפו התקף אפילפסיה).

הבא נבחן את הפעילים למיניהם. (אני ארד לזנות בשביל להצטופף איתם שם ברשימה הנכספת).

ישראבלוג - תראו איך אתם בלה בלה בלה.

ואח"כ זרובי-בובי - נו, מה הפלא. היא כלכך שנונה.

ובמקום האחרון בפעילים שמופיעים בדף הראשי של ישרא-פוזה, יש את אפרוח מרוט בגשמי השנהב. הבא ניכנס ונבדוק מה יש לאפרוחים מרוטים להציע לישרא-בלופרים תמימים.

הו, משעשע.

במקום האחרון ברשימת הפעילים בכללית יש את עיקר החדשות.

רק רגע, מישהו משלם לי על זה שאני פאקינג מלנקקת אותו סתם כך?!

אוה, לא, הם לא צריכים. הם גם ככה מ-קובלים מ-גניבים סופר דופר קולים. *מצהיבה מקנאה*

אז אני אחזור לי למחוז הבלוגים הנטושים. המחוז בהנהלתי ובפיקוחי ובו נוכחים אני, אנוכי, עצמי ונוע.

ואני יושבת הכי מקדימה באוטובוס הישרא-בלוגי, ואני עושה ברכות "חופש נעים" למחנכת שלי, ואני מתכננת ללמוד גיאו-פיזיקה באוניברסיטה, ולי יש משקפיים ממש ממש ממש עגולים, כאלה שלידם המשקפיים של סטיב ארקל מעויינים.

על מי אתה מסתכל, חתיכת שמוק?!

<למען האמת אני מגה-פקאצה קשוחה ואפלה עם המון צמידים בידיים ואודם אדום וגופיית תחרה ורדרדה. ואני לא ממש בקידמת האוטובוס, אלא אם המדריך בטיול הכיתתי חתיך. אבל בישרא בלוג העולם אחר ושונה ובכלל, ישרא בלוג זה עולם בפני עצמו. והעולם הזה, מאוד מאוד לא מחבב אותי ואת כת-הנטושים שלי. בוע.>