חזרתי מהמש"צים!

תיכננתי לעשות פוסט ענק, מעמיק, חופר ומעיק. אבל וויתרתי על הרעיון. אקצר ואומר שהיה נפלא, והפוסט המעיק עתיד להגיע (אולי).

אתמול בערב התקשרתי לידידי המיודד.

"הלו?"

"אוה, מילנר, כמה נחמד לשמוע את הקול שלך שוב".

"בלונדה! לא דיברנו הרבה זמן. איך היה במש"צים המחורבן שלך?"

היי, זה נחמד.

נאנחתי. "היה מאוד, מאוד מאוד, מאוד מאוד מאוד מאוד שווה".

"הבנתי".

"מילנר", שברתי את השתיקה המעצבנת בעזרת משפט מחוכם ועוצמתי - "אתה מחובר עכשיו, במחשב, נכון?"

"אוה, כן. משעמם לי. עכשיו אני אהיה הרבה במחשב, אז אני אענה לך".

"כמה נחמד. בדרך כלל אתה לא עונה, ואז אני מרגישה ממש בודדה".

"שקרנית! יש לך בערך שלוש מאות אנשים באייסיקיו!"

אופס.

"ובמסנג'ר!"

אני חייבת להפסיק לספר לאנשים הכל עליי.

"בכל מקרה, מילנר, אני אדבר איתך כבר שם. ומה לעזאזל עבר לך על הקול?"

"אני לא יודע! הוא משתנה בזמן האחרון. יש לו מן תנודות מוזרות כאלה. הנה, זה שוב קרה!"

הגעתי למסקנה שכנראה סימפטום ה-"אני-בן-בגיל-ההתבגרות-ולכן-אני-אידיוט-והקול-שלי-משתנה-והופך-לגברי-חהחה" הגיע גם למחוזו של מילנר ודאג לגרום לו להישמע כמו אווז.

לא שזה מפריע לשאר היתרונות שלו, כמו למשל העובדה שהוא ממש מגניב, וחתיך, ומנגן על תופים להדהים, וכדורסלן טוב, וחמוד.

בכל מקרה, התרווחתי לי על הספה בלי שום כוונה להתחבר לשום מחשב מכל סוג שהוא עליי אדמות. אני פשוט אשב לי פה ואהיה בטטת כורסא.

זהו זה!

החופש הזה רק קורא לעצמו חופש. בדוגרי, החופש הזה הוא חופש ממש כמו שאני פלוץ.

חמישה ימים הייתי חולה ואומללה.

שבועיים עם הפסקה של יומיים באמצע הייתי בקורס מש"צים.

לאחר מכן, כשסוף סוף חזרתי הביתה, הייתי כלכך עייפה שנחתתי על המיטה באנחה, נוטפת ליכלוך וכיעור, וחלמתי על ואן דאם (באמא שלי. דמויות ממש משונות מתגנבות לחלומות שלי. בלילה של היום בו שודר הפרק האחרון של "נני", שטתי בסירה עם פראן. ובאמת יש לה צחוק מעצבן).

התעוררתי לי לבוקר מלא צלילים של "יוגי-הו" ועוד כל מיני יפנים חסרי חיים שנלחמים בקלפים ממורד המדרגות.

"יותם!!!"

"מה?"

"תנמיך את הטלוויזיה המחורבנת! יש פה אנשים שמנסים לישון!"

"איפה?"

"לעזאזל, אתה הרי יודע כבר שהטוב ינצח!!!"

"גם בטלנובלות שלך את יודעת שהטוב מנצח!"

היי, לא רע יחסית לילד שעולה לכיתה ג'.

לקחתי את כל האוויר שהיה בסביבה, התנשמתי בכבדות וצווחתי: "לא נכון!!! לא ב'רובי'!!!"

אוה, אני מרגישה ממש פקאצה עכשיו.

יותם ואמא התחפפו להם מהבית, איש איש לענייניו שלו. נשארתי בדד.

"זהו זה", אמרתי לעצמי מול המראה הקודרת, התמתחתי וחייכתי מאוזן לאוזן, "זה החופש האמיתי. להסתלבט, בלי מחוייבויות, לעשות מה שבראש שלי, בלי לחץ, ולא לחשוב על שומדבר שמצריך מחשבה".

אני בלונדינית, אז זה כבר מקל על עניין החשיבה.

התמתחתי על הכרסא וזיפזפתי מערוץ לערוץ. מושיקו המתוק יילל והתכרבל בין ידיי. הוא כזה חמוד. כמעט והתפתיתי למעוך לו את הפרצוף בפרץ של סימפטיה, אבל שלטתי בעצמי. הידד!

לפתע - זעקות. צ'קלקות. נורות אדומות. ושוחורות. וצהובות. וכל צבע שמסמל אזהרה. - הטלפון! הבנזונה העז לצלצל! הוא העז להעיר אותי מבהיות מתמשכות במסך וממחשבות שאנטיות וחסרות מחוייבות על הפעם הבאה שאסע לתל אביב ואשקיע את כל הוני במחוך שחור ואפל!

"הלו?!?"

"אממ... בלונדה? הכל בסדר, מתוקה שלי?"

"הו, מאיו, זאת את", ניסיתי למתן את הכעס. אם מישהו היה עונה לי ככה הייתי ממש נבהלת, במיוחד מילנר והקול הנוכחי והמוזר שלו. "שלום".

"שלום מתוקה. מה את עושה עכשיו?"

"כלום. כלומר, עשיתי כלום, עד שהתקשרת", סיננתי.

הכלב של השכנים התחיל לנבוח. הוא נובח ממש ממש חזק. אפילו מושיקו זקף ראש מתוק ומיילל כדי לבדוק אם הכלב נמצא עכשיו פה, לידינו או בחנייה שליד החלון של המטבח.

"וואו, לא ידעתי שהחתול שלך יודע לנבוח".

"אוה, מיו, זה הכלב של השכנים. אימרי לי נא, יפתי וחמדתי ומשוש חיי, קרה משו ממש חשוב?"

"אממ... לא ממש. את פנוייה? אולי ניפגש ונרד לעיר, או משהו".

נרד לעיר.

כל החיים שלי אני יורדת. (לעיר).

כל החיים. לרדת לעיר. האם זו סיבה מספיק טובה בשביל לקטוע את חירותו של אדם? בשביל לחנוק את רצונו לצאת לדרור יפהפה ונטול דאגות? בשביל -

"נוע?"

"לא היום, מאיו. אני מצטערת, אבל אני מחפשת קצת חופש".

"חודשיים. פאקינג חודשיים. לא מספיק??"

אל אלוהים. "מאיו שלי", השתמשתי בכל מיתרי הקול הכי מתחנחנים שלי, "נדבר בהזדמנות הבאה שבה אהיה לא-נטולת-דאגות ואז נרד לעיר ונקנה לנו דברים מגניבים ונקפוץ לפירסר כדי לבדוק אם הוא חי ובכלל, נברר מה שלום עיר הקודש. סוכם?"

"טוב חמודה. ושהחופש לא יעלה לך לראש. ד"ש לך. וגם למושיקו הנבחן. נדבר!"

אנשים מסביבי ממש מתחילים לאבד כל חוש של הגיון.

חזרתי לרבוץ על הכורסא. ואז נזכרתי.

אני צריכה לקנות עוד אלכוהול, לחטא את החור השלישי באוזן.

אני צריכה לזכור להזכיר לאמא לקנות חוץ תפוחים, בשביל לנסות ולטפל בחצ'קונים המחורבנים שלי.

אני צריכה לבקש מדודה של מאיה שתצרוב לי את הדיסקים של "היהודים", ולחסוך כסף לדיסק של "וויט'ין טמפטשיין".

אני צריכה לכתוב מכתב למועצה, שיפתחו כבר מכולת מחורבנת בשכונה היפה שלנו.

אני צריכה לעדכן בבלוג. כל כך צריכה לעדכן בבלוג.

ולבדוק אימייל? או אה, הוא וודאי כבר מפוצץ בחסרי חיים.

אני צריכה להעלות את התמונות מהמצלמה למחשב.

וליצור קשר עם כל אחד ואחת מהמדריכים-לשעבר בגדודי הקט בצופים (או כפי שניתע מכנה אותם: "הקופים").

אני צריכה לסדר את הארון מחדש.

אני צריכה לשטוף את המכוניות של אמאבא בלי שהם ידעו ואחר כך לדרוש כסף בכל מחיר על העבודה המפרכת.

אני צריכה להתקשר לכל הסבים והסבתות ולדווח להם על מחייתי.

אני צריכה לארגן את הלו"ז שלי לשבוע הקרוב, אם אני נוסעת לסבתא או הולכת למסיבת סיום של המש"צים בבריכה או מתפנה לעיסוקים אחרים ורבים.

אני צריכה לחזק קשר עם כל המש"צים.

יהיה לי מפגש משלחיסטים בקרוב, אני צריכה לבדוק מתי.

אני צריכה להתאמן בפסתנר ולברר מתי תהיה החזרה הבאה של הלהקה.

אני צריכה למצוא דרך לפרוש מהלהקה ולחשוב על תירוץ ממש ממש טוב, כמו מחלה סופנית או אלצהיימר.

אני צריכה זמן לקרוא בספר על קלפי הטארוט.

אני צריכה לראות את "גריז 2" בהקדם האפשרי.

אני צריכה להיפגש עם כל החברים והכל בבריכה. כלומר, לברר מתי זה ולראות אם יהיה לי זמן.

והבטחתי לג'ינג'י מהמשלחת שנארגן יחדיו מפגש משלחיסטים בים.

מי אמר שאני נטולת מחוייבויות? מי אמר חופש ולא קיבל? (אני, ואני דורשת אותו כאן ועכשיו).

עבר שבוע. ואז - או אז, היה מפגש פורום אוונסנס בתפוז בקניון עזריאלי.

אני לא חלק מהפורום, אבל ניתע דאגה לגרור אותי לשם ויהי מה.

מה קרה לנוע? האם היא שרדה את כל מחוייבותיה? האם היא תספיק לראות את "גריז 2" עד הסוף? מה יהיה עם פרשת הבריכה? כיצד נוע תמשיך לחיות, אם היא כל כך מעפנה?

כל זאת ועוד, בפוסט הבא של הבלוג של אוליביה המאאגניבה.

:]