אכן, זה שמה המלא.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ושוב, אני ונית היינו בעזריאלי במפגשפורום אוונסנס!  חעחע.

אז מעבר לזה שאיימי לי מהממת, החבר'ה מהפורום היו חביבים ורובם היו לא-סטרייטים והכל.

אבל הם סנובים.

אני ונית ישבנו איתם בצוותא בקומת-הגג בעזריאלי הכוסון. אני השפלתי ראשי וביררתי עם הבלטות תחת רגליי - איך המרגש להיות בעזריאלי כל יום? (טוב נו, אני חייבת איזשהו תירוץ לעובדה שלא הסתכלתי קדימה).

ולפתע - צווחות. "ג'ודי! היי, הנה ג'ודי!"

ג'ודי? איפה? איך? למה? איפה אני הייתי כשג'ודי שוטטה בקומה העליונה בעזריאלי? כנראה יש לה עודף כסף והיא מחפשת היכן לבזבז אותו, או משו.

ואכן, כדור אדום התחיל לרדת לו במורד המדרגות הנעות.

"מה, זאת ג'ודי?" מילמלתי ומוחי הפעוט היה גדוש במחשבות סקסיסטיות.

"כן! כן! זאת ג'ודי!"

פאק איט!

"גווודדייי!!!" קראתי בקול וחובבי-האיימי-לי-והפירסינג-והאימו למיניהם שלחו עיניים לבלונדינית הקטנה שיושבת ופשוט צווחת את שמה של ג'ודי בהתלהבות יתרה.

פתאום הכדור האדוך הסתובב. ברר את השטח, נראה אדיש למדיי, הסתובב חזרה והמשיך לדסקס בפלאפון המאוד-מתקדם שלו.

רגע. זאת באמת ג'ודי. אלוהימאדירים.

"ניתע, מונלייט, מה אנחנו עושות פה?! בואי נרדוף אחריה ונצטלם איתה!"

ניתע הנהנה בראשה החמוד וחיש קל מצאנו את עצמינו מפלסות דרך בין אלפי אנשים תמימים שכל יעודם הוא לרדת במדרגות הנעות - בעודינו צווחות "ג'ודי", "ג'ודי" באופן אובססיבי להחריד.

בסוף תפסנו אותה.

היא חייכה.

והיה לה ליפגלוס. כמו ילדה שעולה לכיתה ז' ומתפלחת למסיבה של האומן 17.

כמו נערה בת שש עשרה חובבת פומה לפני דייט.

כמו... כמו ג'ודי ניר מוזס שלום כץ. (אלוהים, היא חייבת לעשות משהו בנוגע לשם שלה).

"כן, בנות?"

"ג'ודי, ג'ודי, אנחנו מעריצות שלך, אפשר בבקשה בבקשה להצטלם איתך??" ניתע נבחה וג'ודי חייכה, הניחה בצד את שלל שקיותיה ואמרה בטלפון -

"כן, רק שנייה, יש פה שתי בנות חמודות שרוצות שאצטלם איתן". הייא כיסתה ביד אחת את המכשיר ואמרה, "יש לכן ד"ש מבעלי".

כמעט וחטפתי התקף אפילפסיה.

(אין לי אפילפסיה. כמעט ולקיתי באפילפסיה, ואז חטפתי התקף אפילפסיה).

יש לי ד"ש מסילבן שלום. יש לי ד"ש מסטיב. משר החוץ לשעבר. היי, אני וי איי פי! זה ממש משעשע. עכשיו אוכל להיכנס לכל מקום שארצה, אם רק אנופף בעובדה שיש לי ד"ש משר החוץ לשעבר של ישראל.

הוליווד, היר איי קאם!

נעורתי מחלומותיי כשניתע צילמה אותי. עם ג'ודי, וזה. חיוך זחוח התפשט על פניי המכוערות, ופנטזיות דגולות התפשטו בראשי. (לא התפשטו מהבוג הזה, ראשים כחולים ומקפצים שכמוכם).

ואז צילמתי את ניתע החייכנית.

עלינו וצרחנו שהצטלמנו עם ג'ודי, אבל חבריי הפורום היו עסוקים מדיי בהערצה עצמית מכדי להקשיב לנו.

אניוואי, האם אתם סקרנים לראות את התמונות? (כן, כן!)

להלן.

ג'ודי ואני, שנראית כאילו הרגע מישהו תקע לי נבוט בתחת.

ג'ודי וניתע, שנראית מעונגת להפליא מהמצב הנוכחי. ואיש שמן ברקע.

ג'ודי, תעשי לי צלוטייפ-לאף!

(אני שוקלת למכור את התמונות הנ"ל באיביי תמורת כמה מיליוני דולרים. היי, מישהו כאן חושב שנסחפתי והפכתי את ג'ודי לאומה תורמן, ממש בלי כוונה?) :]

אגב, היה לי מונולוג משעשע עם אבא כשסיפרתי לו על המאורע.

"על זה אמרו חז"ל: 'לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, שכן הוא בן מינו'".

"אוה".

"את מבינה למה הכוונה, נכון?"

"כן, כן, הא, וודאי! אבל אני ממש אשמח אם תפרש לי את המשפט".

אבא חייך. יש לו חיוך פאקינג יפה. "אותו מין. אותו הדבר. את וג'ודי - ממש צמד חמד".

"אה, נחמד לדעת שגם לי יש עיניים כחולות, ליפ גלוס בהיר ומניות בידיעות אחרונות!"

"לא משנה מה, תשתדלי לא להביא הביתה".

מצמצתי בחוסר הבנה. "לא להביא הביתה - מה?"

"את סילבן, ואת סיגנון הדיבור של ג'ודי - הפרחה האולטימטיבית!"

"היי! רק שתדע, שהיא הייתה ממש נחמדה".

"היא פרחה".

"נחמדה".

"סופר פרחה".

"סופר נחמדה".

עד לפעם הבאה

אוליביה :]