כן כן, קרפדות, בנגב.

חם עד אימה.

למעשה כל כך חם, שאפילו בקליפים של פיפטי סנט פחות חם מפה (אולי כי הם מורידים את הבגדים כל כך מהר).

פתחתי את השבוע בימי ראשון ושני בבית. אי שם באיזור ירושלים המגניב. נאמר לי שאני נוסעת לסבתא, אי שם באיזור הנגב המגניב, בגני עומר - שזה למעשה מעין ישוב מגורים קטן לאנשים מבוגרים, שנמצא בתוך הישוב העשיר עומר, שנמצא ליד הביג סיטי באר שבע, שנמצאת בנגב, שנמצא במדינה הכי משונה בעולם.

אז מה קורה פה, בגני עומר?

בגלל שאני בנאדם כל כך טיפש, עם רמת אייקיו נמוכה שלא תבייש את הוונאבי-מוח של אורלי ויינרמן, לא הבאתי את המצלמה.

כמה שהתחרטתי על זה השבוע.

אם זה לצלם אישיויות למיניהם

צמחייה למיניה

חנות בקניון הנגב של הלבשה תחתונה ולבנים סקסיים בשם "אוליביה"

נוף מרהיב עטור פרחים (מסקנה: אובססיביים לצמחייה פה, בדרום)

וכו' וכו' וכו' וכו'.

על אף שהייתי בים בסופשבוע שעבר. צילמתי תמונות מרהיבות, בכלל לא האמנתי שקרפדה נטולת חוכמה כמותי יכולה לצלם תמונות כאלה. הייתי כל כך שמחה, שפשוט ישבתי לי שם מול המחשב והסתכלתי על התמונות שוב ושוב, בולסת שוקולד ומצחקקת וגודשת הערצה עצמית. (אל דאגה, זה עבר מהר. כשעברתי מול המראה אחר כך נזכרתי למה אני כל כך שונאת את עצמי).

בכל מקרה, התמונות יועלו בפוסט הבא. באמת באמת. אם אני אספיק לשהות מספיק זמן בבית, כי אני נוסעת לחו"ל ועוד 25ימים (אם אני לא טועה. אני כנראה טועה כי אני פוסטמה) יש לי יומולדת 14!!! (דאם איט, אני כבר ממש זקנה).

בכל מקרה, מאוד נחמד לרכל פה עם כל החבר'ה על התושבים של גני עומר. באמת. אני נורא נהנית כשאני פה, וכשאני אהיה מאוד מאוד מבוגרת גם אני אגור בגני עומר. (אם לא אמות עד אז משבץ מוחי כי אני אראה שוב את תוחם השפתיים של פנינה רוזנבלום, כמובן).

בין עיסוק לעיסוק, לעיסוק לעיסוק, לעיסוק ולעיסוק, הספקתי להיפגש עם קבוצת חברים ולהסתובב באחד הערבים האחרונים.

הכל היה נורא חביב. הסתובבנו יחד, עד שטלמור, אחד מידידיי, ניגש אליי והעיר משהו על שלולית ירוקה.

חייכתי כאילו הבנתי כל מילה ורווח ובכך יצאתי מאוד אינטיליגנטית.

אבל אז.

הבנתי.

גאד דאמט, השלולית הירוקה שבכותרת העיצוב שלי!!!

מילנר היה שם גם. גררתי את טלמור לאחור והסתכלתי עליו במבט הכי מאיים שלי. הוא נראה נורא מפוחד. נו טוב, מי מאשים אותו.

"אתה - יודע - על - הפאקינג - בלוג שלי?!"

"אממ, כן. הוא יפה. התחלתי לומר שעיצבת מאוד ניפה את הכותרת, את השלולית הירוקה ה - "

"טלמור", שלפתי ניבים וציפורניים והוא התחיל להכחיל. "אני מזהירה אותך. אם עוד פעם אחת תעז להתקרב ולו מילימטר לבלוג שלי, אני אהרוג אותך!!!"

"אני - הרי - כן, אבל - "

"מאיפה שמעת עליו?!"

"החברות שלך פתחו בלוגים ולינקקו אותך ונתנו לי את הבלוגים שלהן. את הרבה יותר מצחיקה מהן, רק חבל שאת לא מעריכה את עצמך".

כוס אמק. "טלמור, יש לי דרך לבדוק אם אתה עוד גולש שם!!!" (נו מה, זה שקר לבן. אני חייבת להפחיד אותו. ניבים זה לא מספיק).

גם מילנר יודע עליו. אני מקווה שהוא לא קרא את כל הפוסטים שכתבתי עליו. רק שלא יתחילו לקרוא לי "אוליביה" בבית הספר. אוליביה זה גם שם של חברה לייצור תבלינים וגיבורת ספרות בדמות חזירה שמבקרת במוזיאונים וכאלה. 

אני אדם אומנותי!  

לפני זה הייתי אצל ניתע. היה כמובן נורא כיף. הילדה גאון.

אני מניחה שהיא תחטוף התקף לב כשתשמע שסביר להניח שלא אהיה במפגשישרא הקרוב.

יש פעילות סופר דופר חשובה של הצופים. נראה גם באיזה צוותים נהיה בשנה הבאה, בתור חמשושים. אני מקווה שאהיה במחסן, או שאני אתאבד.

בכל מקרה, יהיו עוד מפגשים ואליהם אלך. גם ככה אף אחד לא קורא/סובל/מתעניין/משתעשע/מעריך את הבלוג שלי, אז לראות חבורה של פריקונים עם ספטום וגוונים כחולים בשיער לא יעלה לי את הפופולריות. (על מי אני עובדת?! אני מתה ללכת! אבל המדריכים בצופים איימו עלי שאם לא אלך לדבר המחורבן הזה הם ממש יכעסו).

!@#$%^&*

בדרך לגני-עומר, אני ואבא עצרנו אצל שתי חפירות. (לא, אנחנו לא חפרפרות, להזכירכם ההורים שלי הם ארכיאולוגים!)

אחת של סטודנטים שלו. בחפירה עבדו פועלים-נערים ערבים, דבר שלא נתקלתי בו בעבר (והייתי בהמון חפירות. גם חפרתי). הם היו המון, וכולם היו מאוד שחומים עם שיער שחור ודיברו ערבית. כנראה הם לא ראו בלונדיניות הרבה זמן, כי כשעברנו שם הם בהו בי וחייכו והתלחששו והרימו גבה ושרקו ושלחו נשיקות והתחככו ושאלו את מנהליי החפירה אודותיי ואמרו כל מיני מילים שלא הבנתי ובהו לי בתחת (וזו רשימה חלקית).

זה היה משונה, ואבא סתם חייך לעצמו כל הזמן במקום להעיף אותם עם מטאטא.

החפירה השנייה הייתה יותר נורמלית, היא הייתה מאוד מרשימה ובבאר שבע, בהנהלתו של חבר מאוד מאוד קרוב של אבא. שמו פטר. הוא בדיוק נעשה דוקטור סוף סוף (אבא שלי כבר פרופסור מן המניין לארכיאולוגיה. אני נורא אוהבת לומר את זה). בחפירה הזו לא הוקדש לי תשומת לב, והמבנים שנחשפו היו נורא מרשימים וגם היו כל מיני אבני צור ומטבעות וחלקי כדים שנמצאו.

ואחר כך נסענו סוף סוף לסבתא.

הפוסט הזה לא מבייש את מגילת רות, לכן אקטע את עצמי כאן ואמשיך בפוסט הבא.

תגיבו בהמוניכם, רבותיי! *מצחקקת*

אוהבת,

נוע.

נ.ב: תושבי הצפון, היו חזקים ונסו להכיר חבר'ה חדשים במקלטים ואל תצאו עד שייאמר לכם לעשות כך מהמקלטים או חדרי הביטחון! שמעתם מה קרה בעכו? פחד אלוהים.

העם איתכם, צפונבונים. היו חזקים וגם אם לא נשאר מקום לארח אתכם בניצנים אצל גאידמק, יש הרבה משפחות שיישמחו לארח אתכם ויש גם אתר רשמי שמציג את כל העניין.