שוב בבית, רק לא על מחשבי שלי.

על המחשב של אבא.

אז בפוסט הזה לא יועלו התמונות שצילמתי והתגאיתי בהן עד כדי נרקיסיזם, אלא בפוסט הבא. אלא אם שוב אני אאלץ לנדוד או לאמץ לחיקי מחשב של מישהו אחר.

אני אדם משונה.

אם כן, אני הולכת לצאת עוד שנייה וחצי עם חברים. עם המזל שלי, עוד מישהו יתחיל לדסקס איתי על שלוליות ירוקות עד שאני אקלוט שגם הוא התאלב! (נו, התאהב, משורש המילה "אוליביה". יש לי השראה מטורפת בלילה, ויש אף חשד קל שאני ינשוף).

בארוחת הערב שהתקיימה מקודם, ישבתי לשולחן עייפה ומרוטה. השיער הצהוב נתלה לי מהפדחת על העיניים העייפות והשקיות השחורות שעיטרו אותם, ואכלתי בקצב שבו חילזון מקים את איסלנד.

"נוע?" אמא חרדה לשלומי.

"אני מצטערת אמא. את מבינה, אני טיפוס עייף".

אבא חייך מאוזן לאוזן לאוזן לאוזן. "ממה? משכיבה על הריצפה בחדר שלך ושיחות של חמש שעות עם החברות והחברים שלך?"

בוטן ציחקק ובלע את מזונו בשקיקה.

"סליחה", זקפתי ראש מכוער, "אבל שתדע שאני אדם מאוד עייף וחשוב! אני אדם יוזם, הכל ביוזמתי שלי, מר אבא! אני אשת חברה וקריירה!"

המשפחה כולה בהתה בי עיניים משתאות. נו טוב, אולי זה באמת לא היה כל כך צפוי, לחטוף נאום קונדוליסה-רייס-סטייל מילדה עגומה וחסרת מנוח.

"לדעתי את לא אשת קריירה. את סתם טיפשה!"

"בוטן, אני מזהירה אותך. יש לי מסקרה ולא אהסס להשתמש בה".

בוטן עיקם את האף היפה להפליא שלו וחזק לנבור בצלחת. פעם שנייה שהצלחתי לשתיק אותו היום, אחרי מלחמת קטילות ממושכת, שהתחילה מהנסיעה לעומר-ואז לב"ש-ואז חזרה לעומר-ואז הביתה, שזה באיזור ירושלים (נו מה, היינו במסעדה).

במילים אחרות: אני מתפלאת על הסבלנות של אמא ואבא. אם הילדים שלי היו מפטפטים כל כך הרבה בכל כך הרבה זמן, באמת הייתי משתמשת במסקרה שלי.

"בנוסף", לא הרפיתי, "אני אדם מחושב, חכם, שנון, אישה פמיניסטית, אתאיסטית, ו - ו -"

"בסדר, נוע, מיצינו את העניין", אבא סינן ואמא נראיתי מאוד מבודרת.

"לא! אתם מזלזלים בכישוריי החברה שלי! אני - אני - אני אשת חברה! אשת קריירה, אשת חברה ואשת לוט!" קמתי מהכיסא, הרגשתי כאילו עכשיו הכל אבוד. הלשון שלי כבר לא תדע מעצורים, ואמא ואבא לא ידעו שינה מהי.

"נוע", אמא צחקה, "מה נכנס בך?"

"היא נורא אוהבת להתחכם. נו מה, את לא מכירה אותה?" אבא צחק.

פתאום כעס אדיר הציף אותי.

"אתם לפעמים עוברים את הגבול. אבל ממש". דחפתי את הכיסא אחורה בצליל שדימה פלוץ, כמאיימת ללכת.

אבל האוכל היה מפתה מדיי. חזרתי לשבת לצליליי הציחקוק של הוריי והצחוק המאולץ של בוטן. מושיקו התחיל ליילל והראש שלי התחיל לחלל, כאב ראש גדול הציף אותי וגם זעם.

אחר כך הטלפונים לא הפסיקו לצלצל ולשאוג. מצאתי את עצמי הרבה יותר מפעם אחת מדברת עם שתי שפופרות שונות על שתי אוזניי הזהות.

 (בערך זהות, באחת יש שלושה חורים ובשנייה חור אחד).

בתשע וחצי, ליד הקניון ניפגש יחדיו. וזאת הפעם האחרונה שמישה מכריז על זה שהוא יודע שיש לי בלוג ושהוא "מה זה מצחיק!!! הרגת אותייי. חחחח".

מה שמזכיר לי.

דיברתי לפני דקות ספורות עם ניתע. בדיוק על הנושא הזה דיברתי איתה. הסכמנו פה אחד שאם מילנר יקרא פוסטים מסויימים בשלמותם הוא לא יאמר שהפוסטים הם "מה זה מצחיקים!!! הרגת אותי. חחחח" אלא יוטרד בעניין שבבלוג הוא הוצג בתור:

• ילד עם עיניים חתוליות.
• ילד שקיבל בוקס מילד שקטן ממנו בשנה ועל כן הייתה לו עין אחת אדומה.
• ילד כמעט-מושלם פנימית ומושלם חיצונית. כן.
• ילד עם קול משתנה של עורב גוסס (נו מה, גיל ההתבגרות!)

כן, טוב, אני לא הייתי רוצה להיות מוזכרת באיזשהו בלוג עם שלולית ירוקה בתור ילדת עיניים חתוליות-אחת מהן אדומה-וקול של רפרפת תפוזים.

עד לפעם הבאה, שניים-וחצי-קוראים-שמסיבה-לא-ידועה-מוצאים-עניין-בבלוג-העילג-הזה (וואה, יש לכם שם ארוך להפליא).

נוע ^^

נ.ב: בפוסט הבא אני החלטתי באופן שאינו משתמע לשני פנים! יפורסמו התמונות שצילמתי והייתי כה גאה בהן ואולי תמונה של מילנר. מצאתי אותו בכמה תיקיות נידחות. ועוד כל מיני תמונות שצילמתי, המצלמה לאחרונה הייתה איתי בכל מקום (אפילו בשירותים. בקניון עזריאלי לפני שבועות מספר צילמתי דלת של שירותים שכתוב עליה "EMO =LIFE" או משו בסגנון. שכניי לחירבון לא הבינו למה יש הבזק של פלאש מהתא).

באמת באמת באמת! זה לא יידחה יותר!

ע.ש (עיקר שכחתי, נו): אם תהיה לי השראה אולי אפרסם כת"צ חדש. או ישן. כן, זה יהיה נחמד.

=> להלן ארכיאולוגים, כתגובה שלי לעצמי על הפוסט הקודם שעסק בנושא. אבל לא לכולם יש שיער לבן ונעליים בצורת שילשול. אל דאגה. זה פשוט היה קבור בתוך כמה תיקיות במחשב של אבא ודרש פירסום.

ושוב, להתראות ידידיי

אוליביה!

העם עם הצפון. 3>