אני יושבת, לבושה חאקי, עטורת פנים מתוחות כשל מסטיק שנמתח עם אצבע משוחת לק מפיה של פקאצה ממורמרת.

"נוע מותק, את לחוצה?"

לא, אני סתם הולכת לחטוף התמוטטות עצבים כל רגע ולאבד את ההכרה לעולמי עולמים.

"כן", סיננתי, בשרירים שנשארו פעילים בגרוני, "אני רועדת".

"איזה חמודה".

חמודה? אני נראית כמו גוש גדול ופושר של חמאה.

זה מה שקורה כשמחכים מ-10 בלילה עד לבערך שתיים בלילה רק כדי לשמוע באיזו וועדה שיבצו אותך המדריכים הצופיפניקים שלך למשך שנת היותך חמשוש. אוה, והם מדברים עם כל ילד מהגדוד, אחד אחד. ואנחנו פאקינג שמונים.

אני הייתי אחת לפני אחרונה.

'מחסן, מחסן, שיהיה מחסן...' זימרתי בתוך ראשי הצהבהב והלכתי הלוך ושוב בתוך השטח שהוקצה לממתינים. היו עוד הולכים לצידי, מתוחים גם.

"נועה, נועה, תורך!!! ב-הצ-ל-חה!!!" צווחו קבוצת בנות קופצנית ונועה המושלמת פיזזה לה לעבר קבוצת המדריכים.

"ברור שהיא תהיה במחסן".

"נו ברור".

"במה היא?"

"היא תשובץ במחסן. - הנה, שמעתם איך היא צרחה? היא בטוח במחסן!"

"כולם רוצים מחסן".

"מתאים לה מחסן, אתם יודעים?"

"נועה במחסן. מאה אחוז. כמה מקומות פנויים נשארו?"

"לא נשארו. רוני, נועה ושירה. יש שלוש בנות ושלושה בנים".

"אוף, אז במחסן כבר לא נהיה".

עוד פעם אחת שאני שומעת את המילה 'מחסן' בחיי, אני פשוט אמצע לי מבנה הולם מספיק לנתר ממנו אל הכביש.

"נוע, חמודה, אין לך סיבה להיות מתוחה. את הרי השקעת כל השנה".

שזה מעניין אותי בערך כמו תעריף החלב בנפאל. השקעתי כל השנה באמת בצופים. גם ייצגתי אותם בארה"ב. אבל מחסן תפוס, נגמר, ואני בהחלט מועמדת פוטנציאלית להתאבדות, במיוחד אחרי העצב הגדול שתקף אותי עוד באותו יום, שלא יבייש את 'תום הממורמר'.

"נוע, את ב - גדוד!"

אני יודעת, אני יודעת. גדוד זה נפלא. זה לדאוג לגדוד והכל, לארגן, ליזום. הרבה אנשים רצו גדוד. גם אהיה עם אנשים נפלאים בצוות גדוד, שמעתי שהילדים שנבחרו לגדוד עד כה הם אחלה.

אבל גדוד זה לא מחסן.

איזה כיף לה, לנועה המושלמת.

המדריכים תלו בי פרצופים שסימן שאלה גדול וסקסי השתלשל מעיניהם. "נו?" התפנה אחד הזכרים לשאול. "את מרוצה, חמודה?"

"הממ, כן, גדוד, זה - נפלא, תודה. לא מחסן, אבל נהדר".

"את תוכלי להשקיע, נוע, לשפר את הגדוד, לעשות ה-כל!"

"כן, גדוד זה ממש אחלה!"

"אני הייתי בוועדת גדוד כשהייתי בגילך. ותהיה לך הזדמנות ליזום".

"להתבלט, לעזור..."

"את שמחה?"

חייכתי חיוך מאולץ וחיבקתי כל אחד מהם בחום.

אחר כך עברתי לצד שבו כל המיודעים לצוותיהם עמדו.

"נו, נוע? איפה את? איפה את?!"

"בגדוד".

"יאייי! גדוד זה נהדר".

"כן, טוב, נו. אני - " לפתע נועה המושלמת הגיחה משומקום.

"היי נוע, במה את?"

"אני ב - בגדוד". עוד שנייה והייתי מכרסמת לעצמי את השפתיים מחמלה.

"וואו, זה מעולה! ויהיה לך ממש אחלה צוות! יש המון בגדוד, לא?" היא ציחקקה ומנתה את כל הצוות שלי לשנה הקרובה. הם באמת המון. והם מעולים, אבל זה לא מחסן.

אחר כך היא השוויצה בהיותה מחסנאית. ובצדק.

אכולת קנאה אבל אופטימית שבתי הביתה, וכעת אני בבת ים.

אני נודדת יותר מצפונבון מיואש.

היו חזקים.

אוהבת אתכם, אוליביה השמחה למרות הכל. נו מה, גדוד זה נהדר. רק חבל שזה לא מחסן.