חטטנות לשמה.
(אגב, מי זה האנונימי שהגיב לי בפוסט הקודם? פאק איט, לעיתים פחד הופך אנשים לעלובים עד כאב. אל תעלב, חומד).
אהם, כן, טוב.
אז אני אדם כעור עם פנים שורצות אדמומיות.
הארכיאולוגית פנים המדוברת לא מספיקה כנראה כדי לעשות "נו נו נו" לבעיות הפרצוף שלי.
על כן, הוחלט בוועדת נוע-אמא-אבא-סבא-סבתא-מושיקו החתלתול: רופאת עור. (עכשיו יש לי רופאת-נפש ורופאת-עור. פסיכי, הא?)
אני לא אדוש בפניי, כי זה דוחה למדי.
אבל אדוש בעניין שבשביל לבדוק מה נסגר עם ההורמונים שלי (באמת נהייתי חרמנית לאחרונה), ולכן הייתי צריכה לעבור בדיקת דם.
אבל מכיוון שסבא שלי הוא דוקטור ופעם ניהל את קופת החולים שהלכנו אליה, עקפנו את כל התורים וכולם נדהמו לגלות שהבחורה המזדנבת אחריו היא נכדתו ולא אחרת. התחילו לפמפם לו על כמה שאני יפה. אני לא מבינה מה גורם לאנשים לדבר כל כך הרבה שטויות, הרי הפנים שלי היו נפוחות כמו האגו של מזל סרטן ואדומות כמו העצבנות האופיינית למזל טלה.
פטפטתי עם הרוסייה ששלפה לי דם מתוך הזרוע. לדם יש צבע מאוד יפה ועוצמתי.
את התוצאות אדע בשבוע הבא. עד אז אני אספיק לטוס לי לכרתים וההורמונים שלי יספיקו להאדים לי את התחת בין היתר. מה עובר עליהם? הורמונים זה נורא משונה, בחיי.
המומה מחמת כאב בלתי פוסק
אשר בוצע כלחם את ההגיון
את ליבי
מפסק.
וכל תוכן הושלך מתוך נפשי
עבר מכאיב
ומרסק.
מול המראה ניצב אדם
תווי פנים נאים
פנים חיוורות מלובן
ועיניים
יבשות
מתוכן
גוף רועד, רוטט מצער
פעם שם חלפה התער
דקות הידיים, כחוטים לבנים
כאובות העיניים,
כואבות הפנים.
אדומות עיניי כיין אדום ויבש
נפוחות, רגישות, רוטטות
נפולות
וצער ויגון עמוק מכל עומק
את צבען הדהוי
מרטש.
נאנחת אני, נשענת על גוף
אכול כל עצב
אומלל ושדוף
עוד דמעה הזולגת, מטפטפת קמעה
על צווארי החשוף
על נפש פגועה.
...
-קוטאמו (אה, כן. מתגעגעת ליעל.) אומר/ת:
כן, בהחלט, מחר אני אתן לך כאפה מצלצלת שתעיר את מוחך הרדום ותגרום לו להזרים דם לתאים האלה של ההערכה העצמית.
+- נוע -+ אומר/ת:
הערכה עצמית? תפסיקי לדבר פינית.
אוהפתותכם,
אוליביה.
נ.ב: בבקשה תתפקדו כל מי שקורא בבלוג הזה (משמע הוא אומלל), גם אם אתם לא נוטים להגיב. רק תגידו "אנוכי!" (+ תגובה הולמת. אני צומי!!!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
