מחר אהיה זקנה בת 14, בת עשרה ממורמרת, ישרא-בלוגרית טחונת מוח.

ועכשיו, אחרי שבועיים ששהיתי באי יווני הקורא לעצמו כרתים, ולאחר שחזרתי הביתה ואיבדתי את כרטיס הזיכרון של המצלמה, זה שכל התמונות המושקעות והיפות ביותר בצולמו בכל ימי חיי, ושמיררתי בבכי בלונדיני ומיוסר, ואני עודני ממררת, כיוון שרציתי להעלות אותן לבלוגי המושחת: כן, טוב, אני בבית.

כן, טוב, ככה בערך נראית בלונדינית מיוסרת שמכנה את עצמה 'אוליביה' בלי שום סיבה מוכחת.

ללהשמיד. להשמיד! (ולמה אני נראית פה פוזלת ומנופחת שפתיים? אני צריכה להתחיל להיות עצובה לעיתים רחוקות יותר).

ובכלל, התכוונתי לקשקש רבות על השהייה של שבועיים בכרתים, אבל עכשיו הוריי עידכנו אותי במשהו שהם דחו לספר, כדי שלא אתבאס עד אימה.

הבן של דוד גרוסמן נהרג במלחמה.

הבת של דוד גרוסמן, רותי, היא חברה שלי, שהקשר ביננו קצת נותק במהלך השנתיים האחרונות, אבל אני עדיין אוהבת אותה. בלעתי את הלשון כשסופר לי הדבר ומחמת הלם בקושי יכולתי אפילו לפלוט ציוץ.

הכרתי את האח ברפרוף קל.

ועתה, מחפשת חזרה את המספר של רותי, להתקשר ולדבר איתה, עדיין מתקשה לקלוט את המאורע, עדיין לא מאמינה שבאמת זה קרה.

יהי זכרו ברוך. (ושיפסיקו כבר המלחמות המיותרות האלה. מרוב משפחות שקולות וכאב, נזק וצער, כל היופי שבארץ הזאת מתחיל להעלם לו).

מה עוללה אוליביה לכרתים?

הרבה נזק. זה בטוח.

מדד טופלס: למעלה מ-20 נשים שבטוחות שהציצי שלהן חייב להחשף בפני האומה נצפו בחוף הים. פור גאד סייק, תתכסו במשהו!

בלונדה מתולתלת וטיפשה אחת צולמה ותועדה בעדשת המצלמה של אוליביה. אבל, אבוי, נעלם כרטיס הזיכרון עם התמונה. בלאט.

מדד ראויים-לזיון: היוונים המקומיים וכמו כן התיירים הבהירים ניחנו בהרבה רצון לסקס. מיוחמים מאי פעם, התחילו איתי למעלה משמונים פעמים, מסנג'ר אחד של בריטי נשמר, שני מאהבים יווניים הושארו בארץ הזיתים והטוגה עוד כתריסר אנשים שהחרמתי כי הם היו גסים מדיי. (או אולי - לא גסים מדיי?)

מדד גמבות בבקיני: זה הכינוי שהוצמד לכל האירופאים שאין להם שמש וקיץ כמו שצריך בארצם, לכן הם מגיעים עד לים התיכון כדי להישרף ולחזור לארצם ולהראות שם לכל חבריהם: "תראו! תראו! אני הייתי בים ונשרפתי כגוייאבה". אבל בעצם הם חוטפים סרטן עור ומתים.

מדד שופינג: בין הרכישות שכללו עוד חומר לאוסף הבקבוקונים, מחוך שחור, בגדים נוספים ועוד אביזרים כלול גם שוקולד יווני. אע, וחישוק-פירס מדומה, כדי לגרום לאמאבא לומר: "נו טוב, נוע, לכי על זה ותעשי כבר טראגוס". (זה לא קרה, הם כמעט הקיאו).

מדד דיכאונות: היה ערב אחד בו אבדתי בים ושוטטתי בו בלילה עד שמצאתי שוב את משפחתי הבוכייה והדואגת. ועוד כמה פעמים עגומים שהעפתי מבט במראה או שראיתי כוסיות-על. וגם עכשיו, עם פרשת גרוסמן ז"ל, אני מדוכאת.

מדד תמונות: צולמו כשלוש מאות ועשריםן תמונות, למעלה מחצי מהן נעלמו. אוליביה גם מדוכאת מזה. למעשה, היא כל כך עצובה עכשיו, עד כדי רצון עז לפרוזאק.

אוליביה ישבה וכתבה ביקורת שנונה על כל תמונה ותמונה, כדי שיועלו לבלוג ואז אנשים ישתעשעו, יעלו את אוליביה לפעילים ויעשו אותה. אבל זה לא יקרה, כי אני כונפה ואני לא מספיק משעשעת.

מדד ביזאר: מספר תופעות משונות, תמונות (אלו שכן שרדו), הערות והארות:

אייס-קפה טוב לב, שמברך את השותה אותו בשנינות.

 אוליביה מיניאטורית, במבט חסר טאקט כשל יתוש אובד עצות.

צער-בעלי-צדפות. הן נורא מושיות, הייתי עושה אותן לולא הן היו מתות.

כלב מהורהר ויפהפה, שתוהה ככל הנראה על הביוגרפיה של אישיויות נחשבות כגון פאריס הילטון והצ'יוואווה שלה.

כידוע, אנוכי בת לצמד הורים ארכיאולוגים. על כן ביקרנו בהרבה חפירות ארכיאולוגיות מרשימות ברחבי כרתים.

אך - אבוי - התמונות היפות של החפירות והאתרים אבדו עם הכרטיס המזדרגג!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1111111

אהם. כן. סליחה.

הפוסט לא יצא כפי שתוכנן בגלל גורמים חיצוניים. אבל - אוליביה אופטימית בנוגע לכרטיס הזיכרון של המצלמה. הו, היא עוד תמצא את הממזר ותלמד אותו מה קורה למי שאובד לפוסטמת-על!!!

בברכת סוף-חופש מושלם ונוטף הורמונים

אוליביה, הקטנה, הצעקנית, הפריקונית המושפעת וחסרת המעצורים! :]

נ.ב: הכיצד שחכתי?? נצפה ילד אימו בכרתים! באמא'שלי. בריטי קטן עטור צמיד סקא, פוני כדלהלן ומצלמה.

אלוהים. הם משתלטים על העולם, הפוזאיסטים העלובים.