רעה, רעה, רעה.

מציאות אשר בה, לטענת הרכזת החברתית-קהילתית של בית הספר, אני, בתור מש"צית מדופלמת וילדה חסרת חיים, טאקט ופיגמנטים בשיער, צריכה ללכת למפעל הפיס, הלא הוא מחוז הספורט של הבצפר, לקדגם את פניהם של ז'יניקים ולעזור לחבריי המש"צים לארגן יום ספורט.

עד כאן הכל מ!ש*, אבל הפאק בעניין היה שהאירוע מתרחש בשמונה.

בבוקר.

הגעתי בשמונה ודקה, ונאמר לי שאחרתי. ואם זו אינה זנות, אז אני אינני יודעת מה כן!

בכל מקרה ז'יניק עם חולצה של מטאליקה בהה לי בניטים ועשה לי עיניים. וערס קטן שאל אותי אם אני אוהבת אותו.

וילדה אחת שאלה אותי אם שיערי צבוע, ואחרת הייתה איתי בקורס כת"צ. קוראים לה רוני.

"היי רוני".

"אוה, נוע! מה נשמע?"

"הכל סביר. אז... את הולכת להיות בחטיבה שלוש שנים".

"כן".

"לא נורא, זו תקופה שעוברת. את תמיד יכולה להתאבד". זה היה מאוד מיותר מצידי.

רוני ציחקקה ואז היגגה לה עם חברותיה. מסכנה. כה רכה ותמימה היא, אבל אחרי שלושת השנים הללו היא כבר תצא קשוחה. או נרקומנית.

 וזאת אני, בפרץ נרקיסיזם.

לאחר הגיגיי ההתאבדות יצאתי לי לחצר בית הספר ושוחחתי עם ניתע בפון.

"היי כפרע. מה נשמע? את בבצפר עכשיו?"

"אכן. איזה מסכנים הז'יניקים, לפניהם שלוש שנים של סבל וייסורים. הם בטח ידרדרו ויהפכו לאנשים מסוכנים".

"כמו כולנו. או שהם יהיו הקורבנות".

"כן, קורבנות. מסכנים".

המשכנו לשנן על בית הספר המבורך, עד שהבחנתי בילדון פעוט שעמד ובהה בי בעיני שה תמים.

"מה קרה?"

"זה - זה - זה מה שקורה בחטיבה?"

בלעתי את הלשון קלות וחייכתי אל הילד. לחייך ולהנהן נוע, לחייך ולהנהן.

הילד רץ משם. רץ ממש מהר.

מאוחר יותר באותו היום חזרתי על המונח 'לחייך ולהנהן' בפני יונתן, שהתעקש לספר לי ולעוד ידיד בדיחה גסה אשר כוללת תנועות גוף באמצע הקניון.

יש לציין שמספר עוברי אורח כמעט ולקו בשבץ.

אבל לא נורא. משלחיסטית אחת, מספר אנשים אשר אני מכירה ומכירים אותי והכרות חדשה נרכשו בקניון, ועוד דבר.

אני ויונתן חיפשנו בדד ברחבי הקניון מתנה הולמת שאתן לאבא, במסיבת ההפתעה שנערכת לו ביומשישי הקרוב. המסיבה תכלול הרבה אנשים חשובים. הרבה. לא רק אוליביה תהיה נוכחת ותבלוס מן הכיבוד.

חברים מהעבר בבאר שבע, אישיויות מהמשפחה השנונה ומושיקו החתלתול. שהוא, הוא הכי חשוב! *מוחה דמעה*

אם כן מצאנו סכין יפהפה ויקר (מאוד יקר. הלכו החסכונות למסגרת משקפופרית ענוגה) שהוא גם סכין שטח וגם מותגי למדיי. המוכרת שימנה אותו ועטפה אותו. הלכתי איתו חבוקה בדרך הביתה, מחשש שמישהו יבוא, יאנוס אותי וייקח גם את המתנה איתו. החבאתי אותה במגירה האחרונה, לאחר בהייה ארוכה, וכשאבא הפציע כמעט והתפתיתי.

אבל לא. יש גבול לכל יצר.

אנוכי מהגגת לי על מש"צים וסכיני-בנים, בעוד שהיום קרה דבר מרגש עד אימה!!!

ההופעה של סינרגיה. מופע אקוסטי בקניון ירושלים, כי המתופף חולה.

והתמונות ידברו בעד עצמן, כי אני טפשה מדיי, והטאקט שלי גובל בגוש חימר.

זאת ניתע. שמבקשת ממני להפסיק לצלם את הואמה ולבוא כבר.

ואבא מהלך ברקע.

ראשה של בת אנוש, וחברי הלהקה בגירסה מצומצמת. שיעשו לי הרבה הרבה ילדים.

ומה הם כתבו לי על הדיסק?

לנועה

תודה על אתמול בלילה...

                     גפן

ותודה על היום!

Benua

ותודה על שלשום!

          עירון

לנועה המתוקה

תהני מהדיסק!

          הופמן

אז מסתבר שזיינתי חלק מסינרגיה במשך שלושה ימים רצופים. ניתע אמרה שהם צחקו ביניהם בעת החתימות ולא היה מובן למה.

לא שיש לי התנגדות.

הם גם הכינו לי ולנית הקדשה על דף אחד שייאלץ להיגזר. ניתע לקחה אותו בטעות.

אבא ואמא קוראים לי כשני מטורפים.

"אבל שנייה, אבל אבא, ראית כמה תמונות צילמתי היום בהופעה!"

"תעלי לישון".

"אבל - אבל - אבל אבא, אני חייבת להעלות את כולן! ואי אפשר להפסיק פוסט באמצע, לא ניתן לשמור את זה ככה!"

"יש לך חמש דקות. את שארית התמונות תעלי פעם אחרת".

"אבל -"

"נשארו לך שלוש דקות. נו כבר! אני אנתק לך את החשמל!"

אם זו אינה זנות - אני לא יודעת זנות מהי!!! (מדוע זה נושא שעולה כל כך הרבה על הפרק לאחרונה? לא נרשמה גדילה אצלי באיזור החזה).

אגב זנות. חשבתי היום באולם הספורט, שיהיה משעשע לענות למורה ששאלה אותי במה ארצה לעבוד כשאהיה גדולה: "בזנות".

היא לא ממש צחקה מזה. היא חושבת שאני אובר-שנונה ושכדאי לי להירגע עם הלשון שלי.

בלאט.

להופעה של מוניקה סקס ואביב גפן לא הספקנו להפציע. וגם אבא כבר התעייף מאיתנו.

רוצים תמונות מדהימות מהמיני-הופעה של סינרגיה? רוצים פוסטים ארוכים עד אימה ומלאים בסקסיסטיות גוברת?

המתינו לעידכון הבא של אוליביה הפוסטמה.