"היי, נוע, את באה למסיבה היום בערב?"

"לא. אני אהיה עסוקה על גבו של גמל".

וודאי, וודאי. אני מודעת לכך שזו תשובה מחורבנת עד כאב לענות לבן-אנוש שמוצא חן בעיניך. אבל - הו, לא. למה שאוליביה תחשוב בהיגיון ותענה באותו ההיגיון?

במקום זה היא יוצרת רושם של רומן סוער עם גמל מיוחם. נהדר. פשוט נהדר.

בן-האנוש נשך את שפתו התחתונה. וודאי בניסיון נואש לפענח - "מעניין, מאוד מעניין, מה, בשם התחתונים של המלכה אליזבת, עובר לנערה המשונה הזאת בתוך החיה הפרוותית הזו שלה שקוראת לעצמה 'מוח'".

הוא הנהן כאילו הוא יודע ב-די-וק על מה אני מקשקשת.

"ובכן", נשמתי עמוק, "אני אהיה במין טיול משפחתי בנגב, עם עוד בני-אנוש. כלומר, אנשים. כלומר, נו, אהם, כן".

"אה, נחמד", הוא חייך. "אז אני מניח שאני לא אלך. אולי פעם אחרת".

חייכתי חיוך שמאוחר יותר התברר לי שהיה נלהב מדיי.

בכל מקרה, אני מקווה שהפעם שומדבר לא ייהרס יתר על המידה.

כי בדרך כלל דברים נהרסים למדיי, כשאת בלונדינית, חסרת טאקט, מלאת עודף מרץ, וונאבי-שנונה ומזכירה במראך החיצוני חמאה.

לנגב, בכלל, הגעתי נטולת כל אלקטרוניקה -

• אוזנייה אחת באמ.פי3 נדפקה, כשהשנייה מתפדקת כראוי במלוא הדרה. בהחלט מטריד.
• הסוללות של המצלמה התרוקנו, לאור העובדה שאני לא עוזבת אותה לרגע.
• בקושי ניתן היה למצוא קליטה בפלאפון.
• לא היה ניתן לגרור טלוויזיה עד לנגב. מה גם, שסופשבוע אחד בלי פורנו ואלימות לא יזיק למנת האייקיו שנותרה במוחי.

אבל היו טיפוסים מעניינים שניתן היה לדבר איתם. (אגב, קוראיי האומללים, הידעתם שאנשים שנידונים למוות בתלייה מחרבנים במכנסיהם?)

אם כן, אוליביה, במצברוח מוזר מאין כמוהו, תסכם פוסט קצר במיוחד (הכל יחסי, רבותיי).

• למה הלב שלי מטפס לי לאוזניים בכל פעם שבן-האנוש פוסע לו במסדרון בתמימות?
• למה לעזאזל צורת ההתבטאות שלי השתנתה כל כך בשני פוסטים בלבד, והם עסוקים אך ורק בו?
• למה הוא מופיע לי מול הפרצוף כל פעם שאני עוצמת עיניים או ממצמצת? בחיי, זו נקודה מטרידה מאין כמוה.

ולסיום מסויים, להלן תמונה משעשעת עד כדי כאב.

תמונה שצילמתי במו אוזניי, אהם, ידיי, בים, מזמן. (גוועלד, בן-האנוש לא יוצא לי מהמוח).

להת', ידידיי היבחושיים. מי ייתן וגם אתם תזכו לחבק דבשה של גמל במהלך הימים הקרובים.

אוהבת, וחשה מאוד משונה,

אוליביה. :]