שוקולד.

הו, מה רבה היא הכמיהה לדבר החום, או הלבן, או השחור, או הכתום, הזה, שכאשר משאירים אותו בפה לזמן מה הוא נמס ומצמיד את החיך ללשון, ואז, בהדיפה הגונה של שרירי הפה הוא נוזל במורד הגרון ומטפטף פנימה, לבפנוכו של גופינו...

הו, גומי. סוכריית גומי. ולו אחת קטנה. בארון ישנה קופסה של סוכריות גומי בצורת שפתיים, בצבעי אדום ולבן. והשמש מאירה עליהם, והם מבריקים בתוך הקופסה העגולה, מתחננים בפניי, שאבוא ואנשקם...

הו... סטייק.

וכך הלאה וכך הלאה. היום זה היום הלאומי לחשק רב לאוכל.

ואנוכי יושבת לי בחדרי ומנסה לנסח מכתבי סליחה לאומה - כשכל מה שיוצא לי זה, "סליחה, יש אפשרות גם שספגטי האלפרדו יוגש בלי פלפל?"

אני איני יודעת מה איתכם, אבל בעיניי החג הזה נורא משעשע. ריכוז כה גדול של אנשים שמתנצלים בלי הרף, של אנורקטיות מאושרות, של דיאטניות שבעות רצון, של נוסעי אופניים מאושרים, של מתפללים בבתי הכנסת ושל ציפייה לשלושה כוכבים אומללים בשמיי ישראל - כן, זה משעשע.

קרקר מעולם לא היה מוערך יותר.

או.

ובכן, אוליביה אינה ממעריציו הנלהבות של השם, ברוך השם.

את אמונתה בו היא איבדה מאז התקופה הדיכאונית שביקרה אצלה בשנה שעברה.

היא גם מעולם לא צמה. נסעה באופניים, שהתה בחוף דור עם עוד כמה משפחות נחמדות, ואכלה כאדם אוכל. אז למה השנה דבקה בה ההחלטה לצום?

אוליביה היא יהודייה בלאום ובזהות שלה.

אוליביה רוצה טיהור פיזי ועינוי פיזי כדי להוכיח שהסליחות שלה כנות, או משהו.

וחוצמזה - קצת אקשן לפוסט יומכיפורי, לא יזיק, רבותיי.

וכל מילה מיותרת.

אבל - הו לא. כאן לא תמה בעיית הצום.

אתם מבינים - נוע, בת לשני ארכיאולוגים, רזה חיצונית אך שמנה נפשית, ואחות לילדון שמושפע משני הוריו.

הוריה ואחיה של נוע אינם מאמינים באלוהים או בצום. על כן הם אוכלים כאחד האדם וחיים כאילו - נו טוב - זה עוד יום חביב בחייהם.

בוטן מסכן את בריאותי, עם שקית הבמבה הזאת שלו.

העולם מתחלק לחמישה חלקים עיקריים -

האנשים אשר מאמינים באלוהים.

האנשים אשר אינם מאמינים באלוהים.

בלונדיניות.

תעשיית הפורנוגרפיה.

סטייק.

(רואים? רואים למה גרמתם?! תנו לי אוכל, או שהפילוסופיה-בגרוש שלי תהיה אפילו יותר רדודה!)