אנרכיה. אני קוראת לאנרכיה, נקבות ונקבים, שכן הממסד מייאש אותי יותר מתוכנית ריאליטי פגת תוקף.

לו הייתם מציצים ביומני של בית הספר הייתם וודאי משתבצים למוות. מיליוני כותרות בסגנון, "אזרחות:", "לשון:", "הבעה:", "ספרות:", "תנ"ך:", "דוברי אנגלית:", "היסטוריה:", "מדעים:", ולידם, באותיות קידוש לבנה נכתב בהתקף זעם מאולץ: FUCK SCHOOL.

ייאוש. הו, הייאוש. אני נקברת תחת ערימות ספרים מחורבנים ועטים שחורים ואפלים, וכל זאת במטרה לעלות ולהצליח בלימודיי למען אוכל להתקבל לתיכון ולאוניברסיטה ולעבוד יפה יפה, להשתכר, לחיות את חיי ולמות. כל זאת ועוד תלויים בעבודה בספרות.

הטעות החמורה ביותר שנעשתה היא להתחבר למסנג'ר. כל כך הרבה פופ-אפים במחשב אחד, וביל גייטס יטלפן באופן אישי להודיע שעליי לבחור בין אנטון צ'כוב וסיפוריו למסנג'ר, או שמערכות יתחילו לקרוס פה.

מדוע אנשים חייבים להתקיף ולהטריד אותי עד אין קץ? בהודעה האישית הקלדתי כבר כמה נוסחים לאימרה: "עבודה בספרות, אל נא תטרידו, בני אנוש!" וכלום לא עבד. האם אכן מוקפת אני בבני אנוש?

יום שישי השלוש-עשרה היה אתמול. יחי.

באופן מאולתר וספונטני לקחתי יוזמה ויצרתי קשר עם כל חבר בקליקת הפריקונים: בואו לפה ולשם, בשעה שמונה וחצי, לבושים בשחור. ואכן, פרט לשלושה אנשים חבולים, כולם באו שחורים. כה אפל. ניפחתי את חזי המצומצם בגאווה.

ניתע הפציעה עם מצלמה. כה שמחתי, שכן מצלמתי שלי נשכחה, וכפי שאמרתי בקול רם מדיי, "אני חייבת לצלם הכל ולהעלות לבלוג, כוס אוחטוכ!!!" אבל תשומת הלב הוקדשה באותן השניות למאיו וחברה אלכס, שחשבו שלא רואים את התמזמזותם בינות העשבים.

אם כן מצלמתה של ניתע שרדה. שתי דקות. צולמו כל מיני תמונות של חבורה של אנשים שחורים, וסקייטבורד. כן, בחור אחד הביא סקייטבורד. כמה מלבלב. חבר שניתע התעלקה על הסקייטבורד.

לפני שמירת הפוסט צילצלתי לניתע, מיוזעת. "ניתע - התמונות - לפוסט - מסנג'ר - עכשיו!!!"

"אי אפשר, יקירה".

אי אפשר, יקירה? כולם מתכננים מזימה סודית להרוג אותי.

"מדוע?!"

"אוה, כי אין סוללות למצלמה, והמחשב תפוס, או משהו. מצטערת. תשמרי את הפוסט ותעלי אותו בפעם אחרת".

לא יכולתי להתאפק. עד שאני כבר מתחברת למחשב, תסלחו לי, עליי כבר לכתוב פוסט.

עימכם הסליחה - התמונות יועלו באחד הפוסטים הבאים, באיחור רב. לדאבוני הרב. חצב.

אם כן, הרבה בני אנוש הפציעו, הרבה מאוד. ערסים שעברו מדיי פעם בפעם בקירבת מקום נאלצו להתעסק עם לשונה של אוליביה.

"מה זה פה, מפגש?!"

"כן!"

"שתקי! 'סתכלי על עצמך, עם כל השיער שלך, את נראית כמו איזה כבשה".

"'סתכל על עצמך, וונאבי-ערס מצוי".

העניין התנהל בצווחות ולקול ציחקוקיי עמיתיי לקליקה. לעזאזל, מה כיבשי בי? הו, רעמת השיער המתולתלת והצהובה? אליה התכוון הפוץ?

בכל מקרה, הערס לא מצא לנכון לענות, כיוון שאין לו מוח. הוא פשוט בהה בי, פתח את פיו לענות, סגר אותו בשנית, והלך בצעדי גורילה בעודו משתעשע עם מקל עץ בעזרתו חבט בפרחים תמימים. פרימיטיביות לשמה.

העניינים התנהלו כראוי. כולם מתחרמנים בינם לבין עצמם, צוחקים בגיל יחדיו מאימרות שנונות, מדברים על אימו. מאיו ואלכס בעניינהם, ניתע משגעת את כל כולם, כל כולם משתגעים בחזרה על ניתע, אשר צולעת אליי ומייבבת שכולם שונאים אותה, וכך הלאה וכך הלאה. עולם כמנהגו נוהג. היינו כה הרבה אנשים. על אף שבן-האנוש ההוא לא היה שם, היה מלבלב. הייתי מוקפת באנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי חזרה, ללא צל של ספק.

גם צחקתי עד כדי כאב-קיבה. כמו כולם.

תוך כדי הערב זממה חבורה קטנה מזימה ושיתפה בה אותי, את מאיו ואת דישה.

"נלך לראות יחד סרטי אימה ונישאר לישון אצלו", הצביעה הדוברת על זכר מסויים. "מה אתן אומרות?"

"אולי".

כעבור כחמש דקות צמד ברנשים פנו אליי. "מה דעתך שבלי שאף אחד ישים לב, נלך יחד לראות סרטי אימה עד הבוקר ונזמין עוד אנשים? הא? מה דעתך, הא?"

"אולי, אולי".

"מה דעתך לבוא איתנו לפארק שם למעלה? לבד? הא? מה דעתך?"

כמעט וחבטתי שם בכולם, בטענה שהם פוצים. על אף שאין אני מאשימה את החבריה, בכל זאת, יש לעשות סלקציה אם בוחרים לראות סרטי זוועה והכל, לא ניתן להזמין את כל חמש מאות הנוכחים.

להצעה אחת, של "בואי נלך ונעשן, רק שתינו", לה נעניתי, הייתי לחוצה כקפיץ מתוח, הייתי צריכה לסרב. כיוון שהעניין לא מצא חן בעיניי אנשים אחרים אשר נאמו לי על בריאותי ועקרונות אחרים עד לשלהי אור הבוקר.

כפי שנאמר, התמונות יפורסמו בעתיד.

עד אז אשב לי וסוף כל סוף אכבה את המסנג'ר רב-המטרידים ואעבוד כתלמידה ראוייה בעבודתי בספרות. אכן כן.

בכל מקרה, היה משעשע ומבעית.

(הפוסט הזה הרבה פחות מוצלח מקודמיו).

שלכם בחיבה רבה עד אין-קץ,

אוליביה. :]

נ.ב: לשמוע מפי מישהו לגבייך שאת ילדונת "יפה, שנונה ונחמדה", זהו עסק יותר נחמד מנחמד.