אם ניחנתם ברמה בלתי מבוטלת של טיפשות ועל כן אתם קוראים קבועים בבלוגי הקט, וודאי נתקלתם לאחרונה במושג 'בן-האנוש' שוב ושוב.

בן האנוש הינו כינויי המסתורי של מושא אהבתי. ('מושא אהבתי'? צמד המילים הזה נוטף קיטש).

בן האנוש הינו יצור נסגד, אך לא נסגד יתר על המידה.

בן האנוש הזמין אותי, נוע, אוליביה הקטנה, ללמוד אצלו למבחן באלגברה, שייחול מחר, אלא עם המורה עופרה (שבשל תסרוקת אדמונית וגרועה, פרצוף חמוץ וקול מורתי מדיי מכונה - 'עוף רע') - תלקה בקדחת העוף המשוגע.

אם כן, כאשר נעניתי להזמנה באצילות במסנג'ר ("כןןןן!!!!!!!!!!! בכיף!!!!!! :-) :-) :-) :-) :-)") לא שיערתי בנפשי בכלל כמה אהנה מתהליך למידה זה. בדיוק לפני שעה נחתתי בביתי, עולה על גדותיי מפיזור נפש.

אך הסביבה לא הגיבה כראוי.

(עימכם הסליחה, אך לעת עתה שמו של בן האנוש יצונזר).

שיעור אנגלית, כיתת דוברי אנגלית, השעה לא ידועה, למען השם, המורה מפטפטת על חופש הביטוי שנגזל ממורה בריטית מוסלמית כי לא הסכימו לקבלה לעבודה כיוון שהרעלה שלה משונה מדיי. שיעור שלישי. מזג אוויר נינוח.

אנוכי (בוהה בבן האנוש שיושב ממש מולי, כאשר הכיתה

מסודרת בצורת ח'): "נמנמ... זוער?"

זוער: "כן?"

אנוכי: "האם כבר סיפרתי לך שאני הולכת היום ל*צונזר*?"

זוער (ממצמצת אליי בלבול ומעבירה מבט ממני ל*מצונזר*): "מ - מה?"

אנוכי: "אה-הא. ובכוונתינו ללמוד למבחן באלגברה!"

זוער: "באמת? כה מגניב! תיפגשו היום!"

אנוכי: "כן, ונלמד ביחד!"

זוער: "תלמדו? תל-מ-דו?! כן, בטח". *מצחקקת*

הפסקה בין השיעורים השני-לשלישי. המיקום: כיתת האם. באוזניי אמפי3 חדש אשר רק אתמול נקנה. ויש בו 2 ג'יגה בייט!!! יחי!

אנוכי: "הו... שלי?"

שלי: "כן?"

אנוכי: "אני הולכת היום ל*צונזר*!"

שלי: "את - מה? את הולכת היום ל*צונזר*? *צו-נ-זר*??! לשם מה?!"

אנוכי (מנפחת חזה שטוח עד אימה בגאווה): "נלמד יחד למבחן מחר באלגברה! האין זה מלבב?"

שלי (מעפעפת בזילזול ומצחקקת כנקבה): "תלמדו? תלמדו לאלגברה? כן, בטח. - היי, ניסן, בואי שמעי מה קורה פה!!!"

הפסקה נוספת. כל חבריי הפריקונים יושבים במסדרון ומאזינים למוזיקה משובחת. מהאמפי3 שלי, כמובן, שנחטף באכזריות על ידי החברה, ואני, כמובן, יושבת בדד ללא אוזנית באוזני, כי גנבו לי את הפאקינג אמפי.

אוליביה'לה: "היי, חבריה! נחשו מה?"

החבריה: "מה?"

ניתע: "את בהריון מ*צונזר*, נכון?"

אוליביה'לה: "לא. אני לא בהריון ממנו לצערי, אך אני הולכת אליו היום!"

(החבריה פוצחים בקריאות הידד למורת רוחם של הפקאצות השולחות אלינו מבטים עוינים מקצהו השני של המסדרון. מילנר צוהל וכך גם כל שאר הבנים והבנות. יחי! הידד!)

החבריה: "ומה תעשו יחד? סתם תסתובבו?"

אני עצמי ואנוכי: "הו, לא. נלמד למבחן באלגברה!"

כמות כה גדולה של גיחוכים ותקיעות מרפק ממזריות במסדרון אחד לא הייתה מעולם מאז המהפכה הצרפתית. אוליביה, מיואשת מחוסר האמון של סביבתה ומלאת תקווה שאכן, לא נלמד היום למבחן המחורבן באלגב - רע, רע, רע - נוטלת ילקוטה השקסי מכיתתה ויוצאת החוצה לאוויר העולם.

בן האנוש לומד שעה נוספת. תיאלץ לחכות לו, הקטנה.

מזעיקה אני את דישה לקניון, קונה חפיסת שוקולד נוספת, בולסת אותה עד תום, מדסקסת עם דישה. עד שהפציע בן האנוש

ודישה, סמוקה כסלק אשר הושלך על הקרקע, ממלמלת - "הו, מה השעה, אני, הו, אני, צריכה ללכת - כן, יש לי - יש, מחוייבויות" - ומסתלקת במהירות של שד חסר ורידים.

עתה, נותרנו אני ובן האנוש בלבד.

למדנו למבחן באלגברה. חמש דקות שלמות! אל נא תזלזלו.

משפחתו נורא נחמדה.

הוא כה יפה, כה יפה, כמעט והתפתיתי לתקוע את שוקי בפניו כדי שיפסיק להיות כה יפה. השם ישמור - אי אפשר אפילו להביט בו בתמימות מבלי להשתגע מחמת עודף יופי.

ויש לנו כה במשותף. בחיי.

מאוחר יותר שוטטנו ברחבי ישובי הנפלא. הכל נפלא. ציפורים מצייצות בעודן עומדות על ענפים דקים ואורות בבתים נדלקים ופילים מעופפים ואפילו איש קטן מנופף לנו לשלום בעודו מתמרח על גבי שדרת גרביונים.

את כל הזיותיי המשופשפות קטעו צמד ידידים, זכר ונקבה, וכלבה המטורף של הנקבה. היה משעשע. הנקבה וכלבה הסתובבו עימנו עוד קצת, כשעלינו למגדל המים של ישובינו - וממנו נשקף נוף עוצר נשימה. משונה היה שממבט חטוף בנוף דבקה בנקבית ההחלטה שגם לה יש סידורים תכופים - עניין הסלק בהחלט הפך לאופנתי בקרב עונדי הניטים, הלא כן? - ארזה את כלבה המיוחם ואת חיוכיה המאולצים והתחפפה מן המקום.

אם הטלתי אי פעם ספק בכך שאני אוהבת את הילדון הזה, הספק הזה פחת בהחלט. כה נפלא להסתובב איתו ולשוחח עימו ולהשתגע מחמת יופיו המהודר. שוחחנו וכה הרבה אי הבנות שרו מליבי. מה גם שבביתו היה כיף לשהות מכיוון שרבה הייתה התעסוקה בו. (אל תבקשוני לפרט, חי נפשי, יש לי פאקינג מבחן באלגברה להתכונן אליו).

המורה להיסטוריה פקד היום על "דישה חמוסה" לשתוק, והסביר לבנים המבולבלים ש"דישה חמוסה" זוהי "דייסה חמוצה". בהחלט צריך לקטוע את שיטוטיהם של מורים בישרא. האם אין קץ לחוסר הצפיות בחיינו? (לא, אין, פוסטמה, עכשיו תקפלי את עצמך, תעלי למעלה ותתחילי להתכונן למבחן).

אוהבת עד עמקי יבחושתי,

אוליביה. :]

תמונה שצולמה מלפני כמיליון שנה. נמצאה בעמקיי תיקיותיי. יחי! :]