ולא, אין זה פוסט עליו.

אני אינני יודעת מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, אבל לבטח יודעת אנוכי מספר עובדות חשובות לא פחות.

• להזכירכם, לפני כצמד פוסטים קישקשתי על עיסוקיי הרבים. אמרתי שאני בגדר קריסה נפשית, פיזית ומינית. הצהרתי כי אני עלולה להיות בלתי אחראית למעשיי, במידה ולא ייפחתו העיסוקים והמחוייבויות.
• המצב לא השתפר.
• אם חשיש אכן מטשטש את התאים המחורבנים בגוש הנזלת הפצפון המכנה את עצמו "מוח", אשר אחראיים למחוייבויות ולתזכורות ולריצות ולכל הדברים הללו, אזיי למי יש חשיש?

כלומר, רבותיי. ברצינות. האין זה אבסורד שנערה צעירה מכל בחינה, בעיקר מבחינת התפתחות החזה, אם יורשה לי לומר, ויורשה לי - האין זה אבסורד שאין לה זמן אפילו למרוח פאקינג לק שחור על ציפורניה הענוגות?

כבר כיובלות מתחננת אני לאלוהיי הלאקים שיבשר לאלוהיי העיסוקים להירגע. להאט קצת ולהתחשב גם בלקוחותיו האומללים, ולהניח להם למרוח לק.

היום בבוקר שלחתי מבט מצועף לעבר הלק השחור שהבהיק באור החמה, ולא עמדתי בפיתוי. אולם הזמן היה קצר מדיי, ולכן משחתי רק את האגודל.

"נוע, למה מרחת לק רק על האגודל?"

אין אני מבינה פשר שאלות מסוג זה. הבטתי באמא בזילזול, כמי שאינה מעודכנת בצעקה האחרונה, כמי שאינה מיודעת לצורך העז של פריקוניות צעירות למסווה שחור לציפורניהן האכולות מלחץ, הבטתי בה כפי שכל בן אנוש שפוי יביט בחמלה שאדם ישאל שאלה מסוג - "מה זה אוונסנס? פרח בר?"

"אמא, הו אמא. את לא מבינה כלום, נכון?"

"נכון".

ובכך תם הדיון. לא נאלצתי לפרט, להתפלסף כהרגלי בעת רגעיי מצוקה ולהיכשל בלשוני. המסר הובהר. אוליביה חושקת בלק על אגודלה המיותם בלבד - אוליביה תקבל לק על אגודלה המיותם בלבד. סוף פסוק.

ותפציע אוליביה בפתח בית ספרה המזוהם ותהלך דומם לאורך הלובי. וכרגיל, אלפי זוגות עיניים מבריקות מחמת עודף צללית עוקבות אחריה, כפי שעוקבות אחרי כל אחד ואחד מהפוסעים לאורך הלובי בשלווה, או הרצים באטרף כיוון ששכחו לערוך את שיעורי הבית באנגלית ועליהם לספיק להעתיק תרם יצלצל הממזר.

ובכן, פסעתי בתמימות רבת אין-ספור. ולפתע - קפאתי במקומי.

עצרתי דומם.

התנשפתי.

אין דבר מגוחך יותר מאנשים בעלי חגורות ניטים אשר עוצרים ומתנשפים. זוגות העיניים הבוחנות חוברו לפתע לפיות מבהיקים מגלוס מטפטף ולחשו זה לזה דבריי שנינה, מסוג אלו אשר רק ערסים שונאי-פר*ק*ם מסוגלים ללחוש.

אוי, לא! חיי תחתוניי התחרה של העלמה יעל בר זוהר, הכיצד שחכתי?

קבעתי עם בן האנוש (ושוב אציין, כי קוראיי הבלוג המוקפדים וודאי יזהו את שם העצם אשר מוזכר פוסט על גבי פוסט כמושא חיבתה הלוהט של אוליביה) להיום, כי ניפגש בביתי הקט. וכי אבטל את העניין כל כולו בגלל כמה גורמים מסריחים, שייכתבו להלן?!?!

• שיעורי בית בהיסטוריה, תנ"ך, של"ח, אלגברה, גיאומטריה וזה"ב.
• עבודה להגשה בהיסטוריה וכמו כן עבודת בונוס בהיסטוריה, שליחת נושא עובדת החקר בהיסטוריה וביבליוגרפיה ראשונית.
• חדר מבולגן כשמיטב חזיותיי ותחתוניי מושלכים על השטיח ומרכיבים, למעשה, שטיח משל עצמם.
• חתלתול אומלל אשר חייב לקבל יחס, עם או בלי בני אנוש מטריפים ביופיים אשר מסתובבים חופשי ברחבי העולם ללא כל מוסד מחורבן שיעצור בעדם מלהשחיט לבב אדם.
• הדפסת מודעות בייביסיטר.
• מבחן במדעים, מבחן גדול מאין כמוהו, אשר יחול ביום ראשון, כשהיום הוא היום האחרון האופציונלי להתכוננות מכובדת!
• הכנה לטיול אשר ייערך, מטעם הצופים, ביומיים הבאים, החל משעות הצהריים המוקדמות, לאחר בצפר.
• שיעור פסנתר.
• פסיכולוגית.
• אירגון לוח הזמנים לשבוע הקרוב.
• ישב"ץ (=ישיבת צוות, הו, יחי התיחכום!) בצהריים של הצוות בצופים בכדי לארגן פעולה לטיול הקרב ובא.
• סינון בגדים עונתי ודחוף.
• סידור כוננית הספרים לפני שהוריי יצאו מדעתם, יאבדו את הצפון כשם שייאבדו את הדרום וישליכוני מעבר לחלון.
• תיקון האמפי3.
• בירור - האם אחי הקט בוטן אכן ילך לחברו עמית היום או לא, והאם אני צריכה לקחת אותו לשם או לא, וכיצד להיערך לעניין ספונטני זה?
• ניקוי המיטה של החתלתול מושיקו. הכיצד שחכתי? הצליפו בי!
• להזעיק את המורה הפרטי במתמטיקה לכבוד בוחן שעלול להיערך בקרוב.
• מבחן בלשון. שכוח שחכתי אנוכי את המבחן בלשון. שחכתי! עליי להתכונן בטרם יכה הוא על ראשי באין יודעים את החומר!
• עדיין לא תמה צביעת ביתי, כאוס שלם מתחולל בקירבו.\
• עליי ללמוד בעל פה שיר שלם בן ארבעה בתים ארוכים לשיעור אנגלית - כיוון שאם לומדים את השיר בשלמותו, מקבלים מאה בתעודה!

ובעודי עומדת בלב הלובי דומם, פוערת עיניים כדג מיוחם, רצתי כאחוזת טירוף לעבר כיתתו של בן האנוש.

"יום ראשון!"

"אוה, היי נוע, מניינים?"

"יום ראשון!"

הוא עיפעף בחוסר הבנה משווע. "יום ראשון? מה יום ראשון?"

"ובכן, (התנשפות), לא נוכל להיפגש היום יקירי, אלא רק ביומראשון".

"באמת? למה?"

"כי - כי - (נשימה עמוקה) - כיוון שאני - אני -"

"נוע, הכל בסדר, ניפגש ביומראשון. עדיין צובעים לך את הבית, מה?"

"הו, כן. אז יום ראשון. לא היום, אלא יום ראשון", חייכתי, חיבקתי אותו הרף ואצתי רצתי לכיתתי, שם הקדימו את פניי ידידיי ההמומים. האם כה משונה הוא מראהה של בלונדינית להוטה הפורצת לכיתתה, פוערת את קלסרה בעודה מתנשמת בכבדות ומתחילה לשנן שירים בשפת התה?

ובעודי מתרווחת על כיסאי כעת וכותבת פוסט משונה מסוג זה, למעשה, מבזבזת אנוכי זמן יקר מפז.

להתראות ידידיי, מי ייתן ותקופות מסוג זה לא ירבו לפקוד אתכם. שימרו בחום על פוני האימו החלק והשחור משחור שלכם, וזיכרו לנצח כי לאקים על האגודל בלבד זוהי הצעקה האחרונה בקרב כל נקבה שפוייה!

אוהבת עד כאב,

אוליביה. :]

נ.ב: כעת שוטטתי ברחבי הנט בכדי למצוא קישורים לרשימה הביבליוגרפית עבור עבודת החקר בהיסטוריה. מצאתי ציטטה יפהפייה כיתוש מפי ג'ורג' מייקל, האיש והאגדה:

23/10/06
ג'ורג' מייקל: "החשיש עושה אותי שפוי"

מעולם לא התנסיתי בדבר, אך כתיבת הפוסט העלתה בגוש-נזלתי הקט את הרעיון.

 => תמונה בלתי מעודכנת לחלוטין שלי, אשר מאז צולמה נוספו עוד 7 טבעות לאצבעותיי ו-27 צמידים לידיי, ושלוש שרשראות לצווארי (משום מה טוענת מרבית סביבתי כי הגזמתי לגמרי ולחוטין עם עניין התיכשוט, ועליי להפסיק בהפרזה ולהפחית. אנשים זרים נוטים לשאול אותי האין מוסיפים תכשיטיי 3 קילו לגופי. מה, שיטענו רבים, לא יזיק, נוכח שדיפותי הניכרת).