היה היה פרעוש.

הבא ונשתמש בתיאור עדין לפרעושינו החביב. הוא היה, רבותיי, לפרעוש מכוער.

כה מכוער, עד שכיעורו כמעט ונטף ממנו, כמעט והיה ניתן למשש את הכיעור שעטף את הפרעוש. כה מכוער, כיעורו הילך לפניו, כה מכוער, עד כי אין מילים בעברית, באנגלית, בשוודית, בארמית עתיקה - אין שפה אשר ניתן למצוא בה מילה אשר תתאר היטב את מראהו הבלתי-משובח בעליל.

הוא היה שעיר כקוקוס מצוי. הוא היה שחור משחור. פניו היו מעוותות ומשונות, שפתיו הפרעושיות היו קמורות ועיניו לא היו סימטריות בגודלן וצבען היה כשל חום עכור. רגליו הצנומות היו עקומות ודקיקות למשעי עד כי נראה היה כי הולך להתמוטט הבחור ולקרוס. חיוכו של הפרעוש היה מעוות ומעוקל, חושף חניכיים רקובות ולשון חרוכה.

ואנשים שנאו את הפרעוש. אמרו עליו מאחוריי גבו העקום והשעיר, "אוה, הביטו בפרעוש האומלל הזה, מסתנוור אנוכי מכיעורו".

במידה וניסה הפרעוש להתיידד עימם, להשיב להם את צלחת הפריזבי שנשמטה מידם לצידו או קלף משחק שעף ברוח לכיוונו או כדור ספוג שהחליק לצידו, הם היו לוקחים ממנו את החפץ ובפרצוף חמוץ כלימון היו מסתלקים, מצחקקים על תנועות גופו המחרידות.

והפרעוש, בתוך תוכו, הו, הייתה לו נפש אצילית! הוא היה כה טוב לב, רודף שלום וצדק, פרעוש נאמן למולדתו הפרעושית ולכל פרעוש שהיה מעוניין לרכוש את אמונו. אבל כיעורו... בשל מראהו החיצוני, עטיפתו העלובה, אין פרעוש הקרב לפרעוש הלז. לא דיי בכך שלא היה יפה, מום שניתן לחיות איתו ואפילו באושר רב, הו לא, היה הוא מ-כו-ער. לא ייאמן. ויודעים אתם, מבפנים, כמה מדהים היה הוא? היה לו מוסר, הייתה לו סבלנות, היה בו טוב לב, ידע לכייף ולצחקק במידת הצורך, להיות פעיל ועם זאת לא למשוך תשומת לב יתרה. והיכן יממש את תכונותיו אם אין אדם הבוחן את אופיו? היכן? היכן, רבותיי, היכן??

(בתמונה: אילוסטרציה של חרק מקובל)

יום אחד לקה הפרעוש בשפעת חמורה ומת. ה-סוף.

יקיריי, מעולם לא היה לא פוסט כה קצר ומטופש, אולם אבא דורש שאתחפף מן הקומפיוטר למען יוכל לעבוד בשלווה ולפרנס את ביתינו. על כן ובשל כך עליי ללכת.

התכוונתי להמשיך ולכתוב, בחיי 0.0 כה משונות הן דרכי היקום.

אוהבת,

אוליביה. :]