הו, מזמן שלא היה לי פוסט נורמלי. פוסט רגיל ככל הפוסטים.

פוסט אחד עוסק בעגילי-לשון מזוהמים ומשנהו בפרעושים. לא נראה כדבר הזה בישרא! לשם שינוי בלוגרית אשר לא מתייסרת על המקלדת על כך שהניטים שלה נתקעו בשרוך של המחוך. עוד ינדו אותי חברתית בקצב החיוכים הזה, אני אינני מספיק קשוחה ואפלה למלא את ייצריהם הנסתרים של אימו-קידס אכולי-ציפורניים.

אם כן, להלן פוסט נורמלי, אשר יסקור יום בחיי הסוערים ויספק את סקרנותכם הצוננת.

אוי, אלוהימאדירים!!!

אין אני מבינה יצד אפשר לשרוד בערימת זכרים שכזאת. באמת, עם בן האנוש (עליו קוראיי הבלוג הקבועים יודעים רבות) מצד אחד ואנשים רבים מדיי מצד שני, ובלונדינית מבולבלת באמצע. חיי הגבות של איימי לי, עליי לפרוש מעולם הלבבות המלבלב לפני שאפגע.

השוקולד אזל. השוקולד אזל! השוקולד אזל + הזכרים בילבלו את מוחי הקטן מאליו. הכיצד ניתן לחיות כך?

כאשר חיטטתי להנאתי בספרייה של בת דודתי מצוא מצאתי שם כל מיני ספרים דקים כחוט דיג, של איזשהו פילוסוף דגול ככל הנראה, ואת שמו שכחתי. משהו עם צליל פיליפיני מעט, אסיאתי.

היה שם ספר כיצד להשיב את האהבה לחיך, ולפי הספר ניתן לעשות זאת בקלות אדירה.

אם כן התמקמתי לי בנישה משובחת והתחלתי לצלול לבין דפיו המזעריים של הספרון.

הלוקיישן: כיתת דוברי אנגלית.

מזג האוויר: סטנדרטי.

מצב נפשי: רעוע, או במילים אחרות, לחלופין - כרגיל.

אנוכי: "זוער, קרוא קראתי בספר דקיק על פילוסופיה טיפים על אהבה או משהו כזה".

זוער *גיחוך*: "באמת?"

אנוכי: "בהחלט. ולפי הספר אני צריכה לחקות את תנועות הגוף של מושא אהבתי או מי שאני רוצה שיהיה מושא אהבתי באופן מדוייק, ולהתאים את הנשימות שלי לנשימות שלו, ולשבת בדיוק כמוהו".

זוער עיפעפה לעברי בחוסר הבנה משווע.

אנוכי: "כן, והיה כתוב אז - 'וכשקצב הנשימות של שניכם זהה, ואתם יושבים אותו הדבר, האם אתם לא מרגישים משהו?' הו, משהו בסגנון".

זוער: "מטריד".

אנוכי: "בכל מקרה, אני בעד להתחיל מעכשיו", ובלי לתת לזוער הזדמנות הגונה להגיב כראוי הדפתי את שולחננו בהתאם לשולחן של בן האנוש והשטחתי על השולחן כמותו. זוער סיננה קללות מספר והניחה לי, פחות או יותר, להמשיך ולחטט בקלמר בדיוק בהתאם לכך שבן האנוש עושה זאת, לחייך למושאי חיוכיו, לשכב ולשבת ולכפוף את גבי בעת כתיבה ולהביט בפרוטרוט על צווארו כדי להבחין מתי הוא מתנשף.

זוער: "אולי תעשי את זה כשתהיו לבד?!"

אנוכי: "זה לא ייראה קצת משונה, כשאני אחקה את תנועות השפתיים שלו?"

זוער הינהנה בכניעה.

בשלב מסויים מספר אנשים מן הצד השני של היכתה הביטו בי ממש מוזר, אולי זה קשור באופן מסויים לעובדה שדימיתי במראי ובתנועותיי סכיזופרן היפר-אקטיבי. באדישות מוחצנת הדפה זוער את שולחננו התמים לאחור ובכך קטעה את רצף מזימותיי, מה גם שבן האנוש עצמו החל להביט בי בשקיקה ולנסות לפענח מדוע אני מחזירה לו מבט זהה מדיי.

מסקנה: כאשר אדם מסויים מחקה להפליא בנאדם אחר ללא הפסק ובאופן מעורר חשד קל לעירעור נפשי חמור, כלול הדבר לגרום לסביבה לחשוש לשלומך.

ובכן, מאוחר יותר באותו היום, בעודי אני משוחחת עם בן האנוש בתמימות אין-קץ, נזכרתי לפתע בכך שהיה רשום בספרון המתחכם כי עליי להביט היישר אל תוך עיניו.

הוא דיבר איתי בתמימות על ציונו במבחן במדעים ונוכח לדעת שאישוניי התקבעו על אישוניו.

הוא ניסה לחייך קימעה אבל שפתיי לא נעו. נראיתי כילדה זהובת שיער ומלאה בצמידי ניטים משונים על ידיי, שזה למעשה בדיוק מה שאנוכי. ולא הצלחתי לחייך או למצמץ, בהיתי בתוך עיניו ועיניי היו עגולות כצמד גולות מרצד, והוא נראה דיי מבוהל, נוכח העובדה כי נראה היה שאני מנסה להפנט אותו...

והוא התקבע במבטו על עיניי, ועמדתי שם ללא ניע, חיוורת, אני מניחה, ובהיתי בעיניו... צאי מזה, נוע - ניסיתי לומר לעצמי בליבי - אך ליבי דמם.

האם סוברים אתם שכיוון שפסחתי פיסקה תם העניין?

הו, לא. המשכתי לבהות בעיניו. בשלב מסויים כבר כמעט ודמעתי, אז שחררתי מעט ממבט הגותיקה המהפנט והשורר שלי והצלחתי כמדומני שוב לנשום כמו שצריך. הוא היה בהלם קרב טוטלי, עיניו דבקו לשלי.

מסקנה: לא יותר תרגילי עיניים מחורבנים. או לפחות לא כה מוגזמים.

"די, נמאס לי לחלוק איתך כל טיפת שמחה, נמאס לי להשוות אותך לכל דמעה לחה. נמאס לקנא, מאסתי מלסבול, נמאס מלייבב, נמאס לי מהכל..." => רבותיי, האם זוהי שורה אשר מושכת תשומת לב רבה כאשר שמים אותה במסנג'ר? בחיי, כמעט ורצח דמים התחולל פה. כל אחד ואחת מתחילים לשלוח הודעות בהולות ואנוכי לא מסינה, עד שטרחתי להיזכר בשורה הזו שכתבתי.

למען האמת הודעות אישיות במסנג'ר זוהי תופעה בפניי עצמה. בייחוד כאשר מופיע השיר לו אתם מאזינים (בקשיחות) כעת.

תופעות מסוג זה גוררות עימן שיחות משונות, כגון (הדמייה):

א': הו, ב', אח שלי, איזה שיר!

ב': הא?

א': איזה שיר אדיר!

ב': מה שיר? איפה שיר?

א': השיר שאתה מאזין לו כעת, ברוש!

וכו'. כיוון שב' האומלל לא מייחס תשומת לב רבה מדיי לפירות האזנתו, ולפתע פונים אליו מיני מינים של א'פים ומדברים על שיר מסתורי ומשובח/לא משובח, ב' חסר האונים נאלץ להיזכר שהוא אכן מאזין למוזיקת רקע כעת והיא מתפרסמת הקרב היקום.

בהחלט.

צילמתי את התמונה הזו מזמן והיא חובבנית להחריד. אבל אני אינני במוטב מבחינת בחירה כשאני מטורללת מעייפות.

לילה זך וחלומות (ר)טובים, קוראים טוביי לב וטהורי נשמה,

אוליביה.

נ.ב: מקווה אנוכי כי הפוסט הלז לימד אתכם דברים מספר.

• מה לא לעשות בחיים (לציית לספרי פילוסופיה של פיליפינים מטורללים ובכך להפחיד למוות אנשים יפים להחריד)
• מה בהחלט לא לעשות בחיים (לבטיח פוסטים נורמטיביים ולהגיש פוסטים עלובים)
• וכו'.

:] לנצח פה לשירותכם.