מכיוון שאין הבלוג הזה משמש לי לסודותיי הכמוסים ביותר/וידויי הלוהטים ביותר/סודותיי השמורים ביותר/מחשבותיי האפלות ביותר, מהסיבה הפשוטה שאין יודעת אנוכי מי, בשם התחתונית הלבנבנה של וילהלם השני, מבלי ליידע את אוליביה/נוע הפעוטה, קורא פה - רק ארמוז על מצוקה זו, אבל למען השם, מי כמוני יודעת שקנאה יכולה פשוט להוציא אדם מדעתו, להרוס אותו, לקלקל אותו. אדם יכול לגסוס מבפנים ונשמתו תתרוקן דומם החוצה, וכאבו יצרוב בעורו כל כך חזק, צריבה חריפה כשל חומץ הנשפך על פצע פתוח. וכי מה יש לעשות, לעזאזל?

פים דירגתי ייאוש כרגש הנוראי ביותר עליי אדמות. עתה הקנאה עברה אותו. אתם לא יודעים, אתם אינכם יודעים, אנשים טיפשים, מה הקנאה יכולה לעשות לאדם אשר נגוע בה. היא לא תצא מראשו ומתודעתו, ועל אף שהאדם הזה יגיד - "אוה, כל היום אני חושבת על מישהי אחרת באובססיביות מחורבנת", האדם הזה למעשה מנסה לברוח מעצמו. כי עצמו יכול להיות כה מכוער. עצמו יכול להיות מכוער מדיי בכדיי להיות אמיתי. והאחרת, או האחרת האחרת, יכולות לנטוף זוהר, קלילות, שמחה ושלמות בקלות כזו שגורמת לכל קנאי מדופלם לצאת מדעתו ולייבב על מר גורלו בלי סוף...

הו! היום היה המבחן בהיסטוריה המדובר מן הפוסט הקודם. יאיר, בתחילת המבחן, לחש - "נוע, אהבתי מאוד את הפוסט הזה" וכאשר התקשרתי במרץ לדישה ליידע אותה שהוא הגיב למשהו שהיא עצמה כתבה לי בתגובות המהוללות בפוסט ההוא, היא צחקה עד שד עצמותיה.

בכלל, עניין יאיר-והבלוג תפס תאוצה בקרב קוראיי הנסגדים. כאשר פסעתי בתמימות אין קץ היום במסדרון, מלווה בהילע כמדומני, עצרו אותי כמה בנות וציחקקו איתי והכריזו כי אם יאיר היה קורא אצלהן הן היו סוגרות את בלוגן האפל ישר, או משהו. הכרזתי בפניהן שבפוסט יחיד אצלי ישנה סלקציה מטורפת למילים. צריך להביא בחשבון שכל מיני נקבים ונקבות אשר מעיינים פה עלולים לקחת משהו בצורה לא נכונה. צריך להבין כי ישנם וודאי קוראים אנונימיים בבלוגי ושעליי להיזהר.

אך עם זאת עולה התהייה - אם אין אני כותבת ככל העולה על רוחי בבלוגי, מהו הרעיון המחורבן, בעצם? הלא זהו בלוגי ובחירתו של הקורא האם לרפרף פה או לאו. אם נעלב הוא מן הטקסט עליו לזכור כי חופש הביטוי עומד לרשותי והוא יכול לקפוץ לי בזיגזג עם קלמנטינה ענוגה בין רגליו.

הו, מחר הוא יום גדול מאוד. בשבע, בשבט של הצופים, יבואו תושבים מרחבי הישוב וישלמו 20 ש"ח לכניסה ויצפו במופעים ויזללו כאוות נפשם השמנמנה.

על שום מה ולמה? *קול דקיק*

אי שם בישובינו המופלא, ישנה ילדה בכיתה א' העונה לשם אפרת. אפרת זקוקה להשתלת כבד בבית חולים המוסמך לכך באמריקה, וכל האישו הזה יעלה לאפרת יקירתינו פאקינג 620,000 דולר (וכולי תקווה שדייקתי באמת במספר). על כן שבטינו אירגן את מופע זה אליו יבואו כמה סלבריטאים חביבים ויופיעו כל מיני להקות צעירות וביניהם חברים של אוליביה.

יחי.

חוששתני שהמוזה אבדה לי. כל ציור, שיר, פרוזה, פרוזאק, כל דבר מזורגג שמנסה אנוכי לשרבט לאחרונה - עולה בתוהו.

מן הראוי לציין כי היום הוא יום האיידס הבינלאומי. אם יש דבר המפחיד אותי יותר מכל, פרט לאונס, הוא איידס. הידעתם שכל שמונה שניות מישהו ברחבי עולמינו העלוב נדבק באיידס? שמונה שניות. הטירוף בעולמינו מדהים אותי משנייה לשתיים. שמונה שניות!

נוסף לכך, כל רבע שעה נורה מישהו בברזיל למוות ביריית אקדח. שומו שמיים, רבע שעה!!!

13:27 - מושיקו החתלתול לא פוסק מליילל. לו הייתה אופרת חתולים הוא ללא ספק היה זמרת הסופרן השמנה עם תלתלי הברונזה ושמלה חשופת כתפיים.

13:35 - עד הלום מושיקו יילל למעלה משישים ייללות חסרות תועלת. הפסקתי לספור, מכייון שאינני יודעת לספור כהלכה, אני בלונדינית טיפשה ובלתי יוצלחת.

חזיז ורעם, לולא היה מושיקו לחתלתול החמוד ביותר באנושות, הייתי חובטת בו עם כבשן.

אתמול, שתי יחצ"ניות של מועדון מופלא בירושלים בפציעו בבית ספרינו עם הזמנות למופע של שי גבסו.

אכן. שי גבסו. האיש, האגדה, וחבורת הפקאצות המשודרגות במיטב הליפסטיקים המשודרגים.

מכיוון שהנקבות הללו הן במקרה פריקוניות קשוחות ואפלות למדיי, תהיתי מה פשר העניין.

"אוה, הייתה פגישה של יחצ"נים וזה היה הדבר הכי נורמלי שהיה שם".

ההזמנה להופעה של שי גבסו הייתה ההזמנה הכי סבירה שהייתה שם. הסיכוי שאסתכן בלשאול אילו עוד הזמנות היו שם, גובל בסיכוי שאני רפרפת תפוחי זהב.

בכל מקרה, עזרתי לצמד לחלק את ההזמנות. היה משעשע. פריחה מחוצ'קנת וחסרת טאקט עם פה ענק כשל בבון אימתני ניגשה אליי וצפצפה, "אפשר שקל?!"

"אין לי שקל..."

"תשבעי!" היא סיננה ובחנה את בגדיי בתיעוב.

"...אבל יש לי כרטיסים למופע של שי גבסו!"

היא חטפה את הכרטיס מידי, הכריזה ש"זה מועדון של פריקים אז אין מצב אני הולכת נ-ש-מ-ה", הציגה אותו בפני חברותיה האנטיפתיות ואזיי לקחה עוד כתריסר.

הצלחתי לבסוף לחלק מליוני כרטיסים. הפריקוניות היפות פתחו בגיל, דיצה ורינה. אני שמחתי. הכל היה מלבלב. שמחה וטובת לב פסעתי לכיתתי, כשהעיניים הבוחנות של חבריי התוהים מדוע הרגע ייחצנתי את פאקינג שי גבסו בלהט כה חשוד, אך אני המשכתי בתיחכום המהולל שלי וכך הסתכם לו יום נוסף בחיי.

לסיכום, השבוע:

• המורה שלי להיסטוריה הגיב לי ולחברתי בבלוג.
• תרמתי רבות לקריירה של שי גבסו. האח, הידד!
• זכיתי להישבע בפניי פריחה שמדמה במראיה החיצוני תקליט.
• גם שכלית.
• המוזה יצאה לטייל ושכחה אותי, אובדת עצות, מאחור.
• הקנאה, לעומתה, שילבה יד ביד עימי ולא הסכימה להרפות, יימח שימה.
• החתול שלי פותח עצמו בקריירה מלבלבת, והוא נשמע אף הרבה יותר טוב משי גבסו. שיא השיאים!

אוהבת,

אוליביה. :]