טוב, לא חולה רשמית, אך יש לי חום קל ואני מתעטשת ומשתעלת בקצב מהיר בל יתואר.

אז עתה אני לבד בביתי פרט למנקה המסורה שמשייפת את המטבח לאורכו ולרוחבו, מתפלאת מכמות פירורו השוקולדה הפזורים בו. *קינוח אף ממושך*

ובכן. אתמול כאבה בטני, הייתי לחיוורת כסיד משובח, השתעלתי עד בלי דיי. אמרו לי כשלוש פעמים שאני נראית מסוממת. הכרזתי בעת שחזרתי הביתה שמחר לא אלך לבצפר, במידה ואמשיך להתנהג כחולת שחפת. מדדתי חום כעשר פעמים והמדחום המחורפן הראה כל פעם תוצאה אחרת.

"המדחום המחורפן מראה כל פעם תוצאה אחרת".

"כן נוע, שמתי לב. את תרצי להישאר מחר בבית?"

אוה, לא, וודאי שלא. נפשי תתמלא שמחה וגיל אם אלך לבית ספרי, ליום נוסף מוצף במיני מינים של מורים, המלמדים אותנו דברים חסרי תועלת ( לא אתה, יאיר) כגון הציטופלסמה אשר מצוייה בתא האנושי או לכנס איברים דומים. אחר כך אנו יוצאים לחיים ברחוב ואין אנו יודעים קשרי אדם לאדם מהם וכישוריי מחייה, ניהול, עיסוק, בידור, וכל מיני דברים נוספים ההכרחיים לחיינו. אבל - אוה, לא! כל עוד אנו יודעים להסביר להולך רגל פשוט כיצד לפתור תרגילים באלגברה, אנו מסודרים לחיים.

"לא".

"אוה, בסדר, אז תישארי בבית מתוקה. רוצה תה?"

הבוקר קיבלתי כתריסר הודעות, עם נוסחים כגון "שמעתי שאת חולה, תרגישי טוב מותק", או - "ביץ'! את יושבת בניחותא בבית ואני לומד בשיעורים המסריחים". תמיד נהדר שיש חברים. *שיעול*

בכל מקרה, החלט החלטתי להקדיש את יומי החביב למספר עיסוקים יוצאי דופן, ולהלן הם.

• נטלתי טוש אדום וצבעתי פסים אדומים בשערי הצהוב. כשהמנקה ראתה אותי כשפסעה לביתי כמעט שמטה את זרועותיה.
• התכוננתי רבות למבחן בתנ"ך שיהא ביום רביעי. גם למבחן בגאומטריה ביום חמישי, וכמו כן ישנה עבודה להגשה באנגלית ליום רביעי. (שאחזור על פילוסופיית הולכי-הרגל?)
• תיכננתי לפצוח במדיטציה, אולם אין לי פנאי לכך.
• עשיתי פן בפוני והתחפשתי לאימו. קיבלתי כשתי שניות מאוחר יותר מאימי הודעה, אשר מנוסחת כך: "נונה, תרגישי טוב ובבקשה אל תצבעי שוב את הפוני בכחול ותתחפשי לאימו. תלמדי לתנ"ך. נשיקות, אמא". לעיתים חוששת אנוכי שהיא מדיום, או אורי גלר. הרטבתי מחדש את שערי והתפניתי לדגירה ממושכת אודות שמואל וחבורתו הצוהלת.
• כל הבוקר הקשבתי לגלגל"צ בחדווה, או לנייטוויש. שוב תוהה האומה כיצד יכולה אוליביה להאזין למטאל על הבוקר, כשהציפורים מצייצות, הקורנפלקס מקרנפלקס, בית הספר פותח שעריו לציבור האומלל. אך אוליביה לא שמעה את האומה מתלוננת, בגלל המוזיקה.

הו! יום בבית. הכיצד תיתכן ברכה שכזו?

עוד הודעה מחורבנת. כדאי שאתפנה ללמוד ולא לכתוב פוסט ארוך כגלות.

ולסיום, בלי קשר לשום כלום:

תמונה של הילע היקרה לי מפז, שצולמה לפני כשנתיים או יותר. אני כה אוהבת את התמונה הזו.

שומו שמיים, שחכתי ליישר את התמונה.

הו וול, יש לי תירוץ מרהיב: א-נ-י   פ-א-ק-י-נ-ג   ח-ו-ל-ה. (וונאבי חולה, למען האמת).

מי ייתן ותזכו לבריאות! *עיטוש*

אוליביה. :]