גבירותיי, רבותיי, נשים, גברים, בנות, בנים, אימו וטף.

ברצוני להציג בפניכם את הפוסט הראשון לשנת 2007. לאחר כיותר משבוע בו סיננתי אנוכי את ישראבלוג בתירוציי, "הו, אני אכתוב פוסט מאוחר יותר, עוד רבע שעה", הינני שבה לי ומעדכנת. כהרגלי לאחרונה ולמעשה, כמעט מאז ומעולם: לאחר פרק זמן ממושך בו הנחתי לכם להתגעגע. להביט בייאוש על הצג, לתור במייל ובישרא אחר עידכון, ולו עידכון פעוט. לייבב עד כלות. להביט בחמלה בשמיים בתחינה ולצווח, בחוסר אונים. להזיל דמעות ולא לנמנם בליל. והכל, בציפייה לפוסט. רק - הו, רק פוסט אחד, אחד ויחיד. (אני? סרטים??)

ובכן.

לפני כשנתיים, ביום בהיר, צח ומשובח, יבחושה שובבה (להלן: אני), מחמת שיעמום קל, פנתה לה למחשב.

התרווחה על כיסאה, פסקה אצבעותיה, והפעילה אותו.

בעודה לועסת ובולעת שוקולד בנינוחות, מסננת שיחות פלאפון תכופות מחוסר חשק לענות ומשתעשעת באצבעה בצעצוע אומלל של ביצת הפתעה, היא שלחה מבטים משועממים מבעד לעפעפים חצי-סגורים למסך. המ. השיגרה, הו, השיגרה.

בשתיקה לחצה על האייסיקיו. היא התבקשה לעדכן. החלון שקפץ הכריז שעליה לעדכן את גירסת האייסיקיו שלה, ולו תסרב לעשות כך, האייסיקיו לא ימשיך לפעול.

נו, טוב. היא פיהקה ומתחה את רגליה, לחצה על כפתור ההורדה ובינתיים הקלידה הגיגים במסנג'ר ידידה או סתם שוטטה לה, ככל נער/ה ממוצע/ת ושטחי/ת במאה ה-21.

ולפתע: אורות. ברקים, רעמים. זיקוקים. פלאשים. צבעים עזים וחזקים ככתום ואדום וורוד ניתזו לכל עבר, ועולמה חרב עליה.

הו!!! הגירסא החדשה ממאנת לפעול!

נו, טוב. כולה אייסי.

כעבור שבועיים או יותר, ניסתה שוב העלמה להפעיל את הדבר. לא עבד.

כעבוד חודש וחצי הקלידה על סמן ה"אייסיקיו" הנטוש וקיוותה לטוב. תקוותיה לא התממשו. האכזבה לעסה את תכולת נפשה.

כעבור...

נו, טוב. בסופו של דבר היא אפילו הפסיקה לבדוק את זה. חאלאס. נמאסו עליה התחינות לאלוהיי האייסי המצפצף למען יאזין להן ויתיר לה לערוך קשקשת ברשת כאוות נפשה.

כאמור. עברו כשנתיים. היא התפתחה רבות. אולי לא בבית החזה, אך בהחלט שכלית. רגע, גם זה לא.

טוב, היא התפתחה רבות, למען השם. ><

ואזיי, לפתע עלה בראשה רעיון.

הוא הבזיק במהירות הבזק, הרעים כעוצמת הרעם. הוא האיר את עינייה ופער את פיה לכדי חיוך זדוני.

והיא ניתרה ממקומה. קיפצה. עפה ממש. וצעקה במלוא כוחה,

"אה הא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

אמא שלחה מבט מודאג לחדר בו שהתה. אך לעובדה שביתה מטורללה היא התרגלה. ועל כן חזרה למטבח לפטפט עם השכנה על הא ועל דא, הותירה את ביטה פעורת-לוע כנגד המחשב.

"כן!!!" צעקה היבחושה השובבה (להלן: אני) לעבר המסך המבוהל. "אני גאון! ג-און! פשוט אמחק את האייסי הנוכחי מהמחשב ואוריד אחד חדש, מהגירסה המעודכנת!"

...וכך היה.

והיא כוססת ציפורניים. רועדת קלות. מצמצת עינייה. נוקשת בשיניה. המתח גובר. גובר. נראה כאילו כל העולם נעלם כלא היה פרט אליה ולמחשבה. ואצבעותיה רועדות כאצבעות גבינת-מוצרלה. והיא מתייסרת.

כן. האייסיקיו עבד.

קשה לתאר במילים את הפליאה של המחוברים נוכח התחברותה. "התחברת?", "זו את?", "נוע?", "מתוקתי?", "פרצו לך, הא? מי אתה, פחדן?", "נוע כפרע, היה נדמה לי שהתחברת XD" ועוד ועוד. חיש קל הייתה מוצפת באנשים תמוהים שידעו שהסיכוי שהיא תתחבר זהה לסיכוי שאחמדניג'ד ישנה את שמו ליהודה, יעבור לשכונת רחביה בירושלים ויעבוד בחריצות ב'יד ושם'.

ואז, הו אז. כולם מצאו לנכון לצחוק עליה. אמרו שעצם זה שלקח לה (פאקינג) שנתיים לעלות על הפיתרון לבעיית-האייסיקיו מעיד על היותה טיפשה. טיפשה לחלוטין. ואפילו, יש לציין, מטומטמת. ובדיחות בלונדיניות למיניהן אפפו אותה רבות.

אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לשנות את המצב.

כיצד?

"אה הא!!!!!!!!!!!!!!"

אצבע חלק משערי לסגול. כן, כך אחשב חכמה.

נו, טוב. זו לא הסיבה. אני ודישה אהובתי היחידה והיפה קנינו צבע שיער סגלגל מחנות גותיקה בתל-אביב ביום בו שהיתי במפגשישרא בעזריאלי.

ואכן, תחילה צבענו יחדיו את השיער. דישה נאלצה לחמצן כיוון שהיא ברונטית.

בתושייה רבה צבעתי גם אני את שיערי. אחרי בלאגן שארך מספר ימים, העברות הצבע ושיגועים נוספים, התוצאה הייתה שחלק מקורי משערותינו היה סגלגל כסגול החציל.

התוצאות? להלן:

ובכן. הסגול דהה למדיי אך עודינו השאיר זכר רב משמעות.

יש בידי עוד רבות לכתוב, אך הזמן קצר והמלאכה מרובה מדיי.

כל שנותר לי הוא לאחל לכם שנה מופלאה, שתהיה רצופה בקשיחות ואופל בדיוק כפי שאתם, דיירי ישרא המהוללים, אוהבים, ולעולם אל תניחו להוריכם לנסות ולגמול אתכם משוקולד.

בחיי. זה כואב.

ולעולם אל תתבלו את ידכם במרק צדפות חום ורותח או תנסו להעלות את שמלתכם באש.

מה, מה הייתם עושים לולא קיומי? לא פלא שכהה חיכיתם לפוסט הזה. (אנוכי? שוב סרטים??)

ולסיום: גבירותיי ורבותיי. בניגוד לציפיות בן האנוש הוא לא בלבד ידיד. ואני? אני התאהבתי עד עמקי נפשי ונשמתי. באמת התאהבתי. באדם מסויים.

ואני הינני שקועה לראשונה באהבה אמיתית, מזו שמותירה את מחברת גאומטריה מלאה בשירים ובציורים של (משהו שאמור להיות) אנימות עם לבבות ורדרדים בעיניים. נקודת האור ביומי היא לראותו פוסע במסדרון או משוחח עימי, מחבק אותי או מצחקק. אני נוטה לחשוב עליו בכל רגע נתון, ולחייך בזרחנות כחמה כשפניו עולות במוחי. וכפי שאתם רואים: השמאלץ והפלצנות נוטפים מאצבעותיי. ב-די-וק כפי שאנשים מאוהבים אמורים להיות. (ולא, ש*רן בת 12 היקרה, להעניק שם לריבוע מריבועיו של מייקל לואיס לא נקרא אהבה).

=]

אוהבת לנצח עד לרצח,

א או אול אולי אוליב אוליבי אוליביה. :)

נ.ב: ניתן לנחש שנוע צבעה את שיערה, על ידי העדות המוחצת על גבי תחתוניה, הטלפון שבחדרה, דיסק צרוב ומלוכלך, ידיה, טלפיה של חתולה החביב והידוע מושיקו והזרת שברגלה - שנוע צבעה בסגול.

חומר למחשבה: האם באמת זרתות אמורות לדמות חצילים?