אתם, קוראיי הבלוג הנאמנים עד כאב, כבר מכירים ויודעים כמה מטורללים הם חיי אוליביה.

ואתם, קוראיי הבלוג הנאמנים עד כאב, הינם קהילה שהולכת ומתפתחת.

משמח? עד גבול מסויים...

שיעור בבצפר,

מצב כפית,

מהלכת בתמימות אין קץ בין שולחנות הכיתה הבלויים.

היא: "היי, אוליביה!"

נוע: "היי. רגע - מה?"

היא: "אמרתי, 'היי, אוליביה'! יש לך בלוג מה-זה יפה. ואת כותבת ממש ממש טוב! אבל ממש! את מה-זה שנונה ומה-זה הצחקת אותי".

נוע (מחווירה כסיד ומחייכת באופן מאולץ להחריד, ואזיי זוחלת למקום).

עוד שיעור מסויים,

עוד מצב כפית,

עוד דילוגים בינות כיסאות ושולחנות, שידעו ימים טובים יותר.

היא: "רק שתדעי, לא רק שאת יפה, את גם כותבת טוב".

נוע: "אמממ, הו, תודה, ו - תודה. מתי יצא לך בכלל לקרוא משהו שכתבתי?"

היא: "אתמול בלילה".

נוע (מרימה גבה): "בלילה..."

היא: "בבלוג שלך. הגעתי אליו דרך היא. הוא ממש אדיר!"

וזאת, קוראיי החביבים עד כדי טירלול מוחלט, בנוסף לפרשת יאיר הידועה, המורה להיסטוריה, שיושב כעת בביתו וקורא את השורות האלו ממש. ולאחר שיעור היסטוריה. להלן הדיאלוג:

שיעור היסטוריה,

מצב סכו"ם,

ישיבה במקום כשאר התלמידים והאזנה למורה תוך כדי לעיסת קצה-עט משובח וכחול.

יאיר: "אגב, נוע, זה לא בסדר שכתבת שכל המורים חארות".

נוע (בולעת רוק במרץ ומחליפה צבעים כזיקית, שזה עתה נתלשה מרחם אימה): "אממ, אממ, מ - מה?"

יאיר: "להזכירך אפשר מהבלוג שלך להיכנס לבלוגים אחרים. בשני בלוגים אחרים כתבת בתגובות שמורים הם חארות, יש מורים שעלולים להיעלב מזה".

באותן שניות לא הבנתי אילו מורים, בשם המצח הגדול והצח של רוני סופרסטאר, נוטים לעיין בבלוגיה. אך יותר מדיי "היא" ו"הוא" סיפרו לי איך מחנכיהם ומוריהם סיפרו להם שהם נוהגים לקרוא בבלוג של "מישהי מהשכבה שלכם, וכל חדר המורים בערך קורא אצלה".

אם כן, ייתכן וכעת כל בית ספרי, מוריי, ובאופן כללי מערכת החינוך וחטיבות הביניים באיזור ירושלים, מעיינים בשקיקה בבלוגי וקוראים שורות אלו ממש, תוך כדי גיחוך מתמשך ונישנושי 'דוריטוס'.

ממתי אני, ברוב טובי ובלונדיניותי, מותירה למחנכים למיניהם לקרוא בבלוגי ולנשנש 'דוריטוס'??!?!?!

הערה: אין לי שום התנגדות ו/או כוונה לפגוע בכל מורה אשר נוטה לנשנש 'דוריטוס'. אני מכבדת אותם וכמו כן מצפה לציונים מספקים במחצית הקרובה. תודה.

היום בהפסקה, ניתע הסתכלה עליי במבטה האירוני השמור לרגעים סרקסטיים במיוחד, ונעצה בי את עיניי השקד השחורות שלה, עיקמה את האף באומרה, "בטח עכשיו בחדר מורים, על הלוח המעפן הזה שלהם, שבו הם רושמים כל מיני עידכונים, כתוב - 'ראיתם את הפוסט האחרון של 'אוליביה'? נכון שהקטע עם הפסים הסגולים ע-נ-ק?'"

נהדר.

 מה היו מטרותיי בעת שפתחתי את הבלוג?

• למצוא במה הולמת ובה לערוך 'קשקשת ברשת' באופן יסודי ומקיף.
• להביע דעות.
• לשעשע את הקוראים.
• למצוא אימו-מחמד ולעגוב איתו.

ומה השגתי, בסופו של דבר??

• מורים בבית ספרי נעלבים מכך שאני מכפישה את שמם ומשווה אותם לצד הפחות ריחני של הצואה.
• נקבות ונקבים בלתי רצויים בעליל מחטטים בבלוג וחופרים בו כפליאונטולוג מיוחם.
• מערכת החינוך משתמשת בבלוגי כמיצג לנוער.
• שיעורי היסטוריה נהפכו בין רגע לשיעורי בלוגיה.

נ-ה-דר. הארץ מתמוטטת, החינוך הכושל כושל אף יותר, והכל רק בגלל שאנוכי מתעקשת לכתוב בבלוג על קייט מוס.

שומו שמיים.

איך שלא יהיה, אנוכי מאושרת לחלוטין.

הסגול מן השיער דהה והותיר אותו ורוד-כסוף משונה.

והפוסט הזה יהיה חסר-תמונה לשם שינוי מכיוון שכל קוראיי וודאי יודעים כיצד נראית אנוכי. ואם לא, חטטו נא בפוסטים, בלאו הכי תעשו זאת מיד בתום ה'דוריטוס'.

אוהבת מאוד,

אוליביה. :]

וד"ש ליולי תמיר.