ובכן.

היה מושלם. לעניות דעתי, לאמור "מושלם" יהיה להמעיט בערכו של הטיול.

היה - חלומי לחלוטין. טיול הצופים הטוב ביותר על פני האדמה. שלושה ימים בהם הצחוק מתגלגל על הלשון עד כדי היפוך קיבה, התיק כבד בגב והצווחות לא פוסקות מלהדהד! היה כה הרבה מוראל וגם הייתי כה היפראקטיבית ורועשת, כהרגלי, ועל כן אני צרודה ונשמעת כטווס מיוסר שזה עתה יצא מהארון ונבעט באשכיו על ידי אביו הזועם. (חי נפשי. כאשר עניתי לטלפון במעין "הלו" צרוד שלא יבייש את סמרה המהוללת מ'הצלצול', האומלל ששהה בקו השני אך ורק במטרה לדסקס צווח וניתק. ולא חזר).

היה משעשע.

נוע יקירה, איה התמונות מן הטיול?

יבואו עוד יבואו! חסכתי מעצמי את עול המצלמה בכפי ופשוט ביקשתי יפה (+ חיוך, עיניים רטובות, אצבע הממששת את החזייה וסקס פרוע) מבעלי המצלמה למיניהם לשלוח לי את התמונות. אם כן הם יועלו בבוא היום.

ישנם חוויות כה רבות שלסתי קטנה מכדי לספר. אולם אדווח לכם על פרט מעניין להפליא - הזוכרים אתם, ברנשים הותיקים ברחבי יקום האוליביה ודואגים לשתות את פוסטיה הרבים כקוניאק משובח, את הפוסט (השנוא עליי ביותר, אגב) הזה? הייתי כה שונה אז. זה היה לפני מטר הזכרים שנחת עליי לאחרונה (לא שאני מתלוננת, בשם כל החס וחלילות ;]). ובכן, בחלק האחרון של הפוסט מוזכר ברנש שהתחיל איתי.

נוע, הו נוע, מה בשם הריס השמאלי ביותר בעין ימין של אסתי גינזבורג הקשר?

אם כן, כאשר היינו במסלול, והיינו כאמור באחוות של ההנגה ומעורבבים מאוד, שוחחתי עם ברנש. חשדתי שהוא זה, ההוא מהמסיבה.

"הממ... היית בשנה שעברה במקרה, במועדון בשם 'הקנדלה'?"

"כע מותק, למה?"

משם התגלגלה השיחה כאודטה מהחרמון לאחר תאונת עומס מצערת, ובסיומה, לאחר דיון ממושך מגלות, התגלתה העובדה כאופן חד משמעי - אכן. היה זה הוא. הייתכן? זה היה כה מבדר ומשונה, וכה אופייני לאדם בעל חיים משונים והפכפכים (או אולי אוליב אוליביה).

לאחוותינו המגובשת, אנרגטית ומקסימה קראו יוספטל, על שם ברנש ושמו יוספטל (אכן! יוסף + טל כשם פרטי. לא נראה כדבר מאז נבוכדנצר). הברנש היה כוכב וכישוריי הניווט שלו היו להיט, בשל כך נקראה הקבוצה כולה על שמו.

לסיום: בעת המסלול וממש בלב צחוקייה מופלאה, מאיה, הידועה כמויה, שותפתי למסע (וחסרת הבלוג), ענתה לפלאפון.

"כן. היי! אה הה. כן... בסדר... רק שנייה". והפלא הושלך אליי בחדוות חיים נהדרה. 

"הלו?"

"נוע - ניצק. לא תאמיני. פשוט - לא תאמיני. פשוט. לא תאמיני!"

"מה יש יקירה?" שאלתי. "איך המרגש?"

"אוונסנס. באים. לישראל".

קפאתי על מקומי.

דומייה מקודשת.

כל הסובבים אותי הביטו בי בתמיהה. הכיצד זה נוע הפכה לאשת לוט מבלי אף להביט לאחור? הכיצד זה נוע קפאה כנציב פלפל מבלי להיכנס לקומה ומבלי להיות סער פדידה? הכיצד זה נוע...?

אוונסנס עולים לממלכת הקודש! אוונסנס באים ישראלה! אוונסנס עולים 360 ש"ח מזויינים שאוכל להשיג רק ע"י דוגי סטייל במזומן עם לקוח מפורנס! היש צדק בעולם?

אנוכי וניצק, בפוזה של גרביל מיוחם.

אנוכי ואנוכי, בפוזה של עלה זית מיוחם.

מעשה בברנשה.

היה הייתה נערה. צעירה, יפה ומוצלחת. היא גררה עימה קנאה לעיתים קרובות. היו לה מנהגיה שלה.

והיא ברחה מן הרגש האיום.

אצה, רצה וקיפצה לה ברחבי העולם הגדול באופן בלתי ניתן לתיאור הולם, וניסתה להבין את יופיו עד הסוף. (אך לא למטרה זו היא רצה).

והיא עברה ביערות, בג'ונגלים, באמזונס. בנהרות עצומים. ברחה מנמרים ונסה מזאבים ונלחמה עם הרעב וצדה בעזרת חנית דג שמנמן. והיא הלכה ורגליה כאבו ושיחיי בר ירוקים ושוטים הצליפו בפניה המיוזעות כשנאבקה בהם בדרכה אל הלא כלום, ובעקבותיה, כך ידעה, רץ הרגש האיום - האהבה, בורים ועמי הארץ, שאת יופיה ניתן להבין היטב אך את כיעורה לא ניתן להבין עד הסוף. (אך לא למטרה זו היא רצה).

והיא נסה ורצה והתנשפה וכפות ידיה הזיעו וציפורניה השחירו בקצוותיהן והיא מעדה מעל סלעים ושמעה רחשי נחשים מן העצים הגדולים בעלי הענפים הגדולים והעלים הירוקים, כה ירוקים, ירוק כה ירוק שלא ניתן להבין - הלא אין צבע שניתן להבין עד הסוף, צבעים הם פלא המייסר את הנפש, והיא רצה ורצה ושאפה אוויר משפתיה. וראתה שבט אינדיאני, היה שם חשמל, אך כאשר ראו האינדיאנים תיירים הם הסתירו אותו והתלבשו כאינדיאנים רק בכדי לתת להם את המרגש, ומשהם הלכו המשיכו האינדיאנים לצפות ב'סקס והעיר הגדולה' כאחד האדם, מה רבים הם החיים בעולם הזה, אלוהיי, והיא חשבה הרבה וראשה כאב וסחרחורת וידיה בלמו אותה מליפול והיא רצה. רצה. אי אפשר ובלתי ניתן ללא צל של עירעור להבין את הבריחה עד הסוף, הלא הפילוסוף המדופלם ביותר לא מסוגל להעלות בנפשו, והיא נתקלה בגילה הצעיר, מפאת הבריחה, בכל פלאי העולם שלא ניתן להבין, בייחוד באהבה. ובצבעים.

והיא רצה כל עוד נפשה בה.

היא רצה במדבריות. היא חשה את הצמא. הצמא היה כה גדול עד שניתן היה למשש אותו ולראות אותו ולנסות להבינו עד הסוף. המר. וגרונה היבש ניחר והיא חשה כיצד פנים-לחייה הורוד מתקלף ומתקלף והכאב מייסר את לסתה והיא רצה ופיה פעור, זוחלת בחול כמו שתמיד רצתה, ממששת את כפות רגליי המוות וציפורניו רקובות, אוה כמה שהיא זוחלת שם, מתפתלת, והנה מים שם באופק - הנה שלולית עגולה וגדולה שקוטרה ושטחה בערך כשטח הכינרת - כאב פתאומי מפלח את פרק ידה, היא נשרטה ככל הנראה מצמח בר קוצי ואפור ומדברי והיא מביטה אחורה והנה, האהבה רצה כמטורפת ואף מדבר לא יכניע אותה - וכך נעלמה הכינרת-כיבכול ככל פטה מורגנה ארורה והיא עוד זוחלת ושומעת מעט מים מחלחלחם מתחת לחול. היא חופרת וחלקיקי החול עפים לאפה ולנחיריה והיא מתאפקת שלא לבכות ולייבב והלסת נרגעת קלות מחמת העיסוק שמצאה לה.

אלוהים ישמור, כמה שכואב לה.

והיא הגיעה למזרח הרחוק. ממקדש למקדש דהרה ופקד עליה מדריכה הרוחני בעל החלוק הכתום והעיניים המלוכסנות לגלח את שערה כדי להבין עד הסוף, אך היא סירבה כיוון ששערה כה יפה, והיא כה יפהפייה, והעולם יפה הוא אך כואב. רק קצת. היא מחייכת ומתחרטת ויושבת ורגליה שלובות והיא במדיטציה, מבינה את כל פרקי ידיה וורידיה וקצות אצבעותיה ונפשה והתת מודע עד הסוף. (אך לא לשם כך היא רצה). והיא חושבת לה, שהנה תנוס ממנה האהבה בת-הבליעל כי הנה, לא היא לא רצה אך נפשה רצה ממנה והלאה, מתחתיה, ולכן היא מתרוממת ומתעופפת בעודה יושבת ועיניה עצומות כלכך חזק שנאגרות בהן דמעות עכורות. אוה כמה שהיא מתנשפת ובספונטניות ניכרת היא קמה ובורחת וסחרחורת אופפת את ראשה לאור המעבר החד מרוחניות מאתגרת לבריחה עלובה.

שתצעק? כמה זמן היא לא דיברה? רק על עצמה לדבר ידעה עימו, רק הוא ידע לקרוא את הספר שהיא כתבה לא ביד, אם כי בנפש.

והיא נזכרה בכל הפעמים בהם התנשקה עם זכרים בחייה, רבים הם הפעמים כיוון שיש לה קסם שלא נראה כמותו, ונוסף לכך היא יפהפייה ושערה ועיניה וחום ליבה. חום? אך קר לה, הכיצד? אולי כיוון שהיא בקוטב, והיא לבושה היטב היטב, ופרוות המעיל מדגדגת את אפה הפצוע והיא מחייכת פתאום כיוון שהיא שונאת קור ובתוך תוכה השנאה ממלאת אותה כדלי מים. והיא רואה דובי קוטב מרחוק והם לבנים ויפים אך אל לה להתקרב. וחוקרים מדופלמים ומדענים שחיים בקוטב חופרים בקרחון לבן-שקוף שכזה, וזעמם של כלבי ים נשמע למרחוק, והררי קרח וקרחון שנמס במי הים הקפואים, אלוהים כמה שקר לה, וקור, כאשר כלכך קר, אבל קר במידה שלא ניתן לזוז - הוא מתפוגג וחוזר וקשה להבין זאת עד הסף (אך לא במטרה להבינו היא רצה).

היא נושכת את שפתיה ובאירופה הישנה והטובה, שהיא כלכך אוהבת, זו עם ספלי התה והשנאה הלאומית והמלחמות והשמלות והגברות הנעלות והזהב המחוייט ונעלי השפיץ לגברים ושטיחי הריקמה, והיא לוגמת מן התה בתוך מיטת לייקרה ושומעת את שיחתן של הגברות המכובדות, ולפתע אהבה מקיפה אותה כלהבה והיא מכה את ידה במטרה לשכוח אך השיכחה לא פותחת את שערי האהבה והיא רצה אל ההווה הכואב ותסרוקותיהן הגבוהות של הגברות נעלמות ככל דבר יפה והיא חושבת כה הרבה עד כי לסתותיה נצמדות כי הן לא דיברו והיא כה רגילה לצעוק ולצווח ולצחוק בקול רם אך המחסור במה שהיא אוהבת נעים לה והיא לא רצה אלא הולכת ומניחה לחלקים מסויימים בגופה להיפגע ועיניה עצומות כיוון שאין לה מה להפסיד והיא הולכת אך ורק אחרי רגליה ושמה מזדחל מאחור ואנשים מביטים בנערה היפה והופ. היא מעדה?

כיצד זה יכלה למעוד? היא לא מצליחה להבין זאת עד הסוף. זה פילוסופי ומורכב וביכולת הקוראים לזלזל אך היא כלכך יודעת זאת עד שפרקי אצבעותיה כואבים והיא נאבקת בדמעות אושר רצחניות. שורף לה הכאב באף.

שורף לה הכאב באף.

ואז היא מנסה סם ואת כאב הסמים היא כבר הבינה עד הסוף מבלי לחוש אותם וזאת ע"י יכולת ההבנה המרשימה שלה בכל הנוגע לדברים אשר עלולים להכאיב לנפשה היפה בבוא היום והיא מרחפת בשמיים בשנית והופכת ללווייתן יפה ומתה, ואז מתעוררת בחדר לבן ודם קרוש על הקיר אך הוא אינו שלה כי היא פקחית מכדי למות ולא למות מכך, מה רבה הבורות בשורות הלבנות שמקיפות אותה והיא צוחקת מתפלאה וההלם שתמיד היא חשה בו שוב מכה בה והיא מבינה עד הסוף. איזו הקלה.

היא רואה נער טוב מראה בעודה בקניון גדול גדול כמו שהיא אוהבת, גדול מכדי לתאר. והיא מחייכת כיוון שהיא יודעת והיא יודעת טוב מאוד שהחיוך הכי יפה לה בעולם, והוא כצפוי נמס בקסם לחייה וכאשר הוא מתקרב היא ר  צ  ה כאחוזת טירוף כמ-ט-ו-ר-פ-ת היא מרגישה זאת כך היא יודעת, אלוהים אדירים, היא צועקת מילה בלתי ברורה כשמש באור יום ומביטים בה מוזר והיא אוספת את המבטים ומנסה להבינם ולהרגישם והיא חיה, היא חיה יותר מכל נערה אחרת כך היא יודעת, אך היא יודעת?

והיא בחיק הטבע כפשוטו מנסה להבין את האבנים, את כמותם וצבעם, אלוהים כמה שכואב לה הראש וחומץ על פצעי נפשה והנה האהבה בעקבותיה בכזו קלילות כבדה וכה משונה הכל ומבלי להבין עד הסוף היא רצה. העייפות וההתנשפות שהיא לא אוהבת כבר הלכו ממנה כיוון שהריצה מרפאה כיבכול את נפשה ששכבותיה העמוקות ביותר עמוקות מכדי שבן אנוש שפוי בנפשו יבין אך הן תכולות. זאת היא יודעת. גווני גוונים של תכלת.

והיא נערה יפה, מתוקה ומקסימה, על כל יתרונותיה וחסרונותיה(?) והיא יושבת במיטה מתנשפת כשדה מתנשפת מתנשמת מחייכת ושפתיה חשוקות ובהירות והיא מרימה את עיניה והנה היא שם יושבת לה האהבה בשר ודם, היא באוטובוס בכלל והיא עייפה אך מדברת את המילים שלא נאמרו ובכל טועה טעויות נעימות לכל... והיא מביטה בעיניי היצר הנסתר ביותר שלה והמיטה נעימה לה והאהבה נושקת את גופה בקרבתה וצוחקת בלי קול ובלי תנועה. צחוק אמיתי של ממש עמוק מים, צחוק שלא ניתן להבין עד הסוף.

אך לא לשם כך היא רצה.

היא לא רצה עוד