המומה.

נפעמת.

רותחת.

זורחת.

לוהטת.

לא, יקיריי, לא אסיאתית מוצצת בסרט פורנו משובח בלב ליבו של מטבח סואן בהונג קונג. מדובר בי. נערה המתקרבת בצעדים קטנים אך בטוחים לגיל חמש עשרה, וכבר רואה אותו באופק, צווחת "יבשה!" ומנופפת לשלום כליידי הגונה מחמת נימוס וטוב לב. הו.

כן, כולנו שטים בספינות אלו ואחרות עד ליום ההולדת. אני יורדים ביבשה, מרחרחים אותה למשך יום מבורך ואזיי עולים על ספינה, ספינה חדשה לברי המזל מביננו, ומפליגים לעבר הבאה. אחדים עולים על ה'טיטאניק' וקורה להם תקרית ליאו-דיקפריו-במים, משמע, הוא שותה הרבה מי מלח צורבים - לא שזה מנע ממנו להתייחד עם נסיכת הכוסיות המעורערת, העלמה רפאלי - אך בכל מקרה, הפוסט לא מוקדש למרדף פפראצי אחרי צמד הדיף ניחוח של סנוביות או לחקר האוקיינוס השקט.

הפוסט מוקדש לה, לזוהי הנ"ל. הזורחת.

ויש רבות כמוה. והן עלולות להיות מפתיעות. אני אדם שסוגד להפתעות - אני אוהבת להיות מופתעת, המומה, לצפות בדברים לא צפויים.

טוב, אם אלו הפתעות-בלתי-צפויות נוסח, "נוע, אני, האדם שאת אוהבת, וחברתך היקרה, התמזמזנו עד כלות. קחי שוקולד" אז אולי קצת פחות,

או אם - "נוע, אח שלי נהרג בתאונה" (כן, גם זה קרה), "אני צריך אותך"

או, "נוע, אבא שלי בטוח שאני לוקחת סמים והוא טילפן לקופת חולים בכדי לקבוע לי תור לבדוק את העניין" (גם זה, רבותיי)

או - "נוע, אני, ידידך הטוב ביותר, אוהב אותך",

או, למשל, "נוע, לא תאמיני, אבא שלי בוגד באמא שלי"

"נוע מותק, התגלה אצלי גוש ממאיר ברגל",

"נוע, היא אוהבת אותו",

"נוע נוע, הוטרדתי מינית",

"נוע חביבתי, תארזי את דברייך ואימרי שלום יפה למושיקו החתלתול ולכולם, אנחנו עוברים ללפלנד" (טוב, זה לא קרה. עדיין לא. בקצב הדברים ההזויים שמתרחשים, זה יגיח).

ובכן, כן, אלו הפתעות שליליות שאשמח אם הם לא יפתיעו אף לא אחד מבני האנוש, ואף לא המעצבנים ביותר על פני האדמה (כן, גם את, לינדזי לוהן).

אלו הן

החלטות.