זה מדהים.

מעולם, בכל ימיי חיי, לא היכרתי אדם כה אוורירי. לא, לתוהים מביניכם, אני אינני פסיכוטית ולא התיידדתי עם קספר באחד ממסעותיי לבית רדוף רוחות. ולא, לא ניהלתי שיחת נפש עם שוקולד-אוורירי והושפעתי מקסמו וכמו כן, לא שכבתי עם גוש קלקר ששבה את ליבי.

מדובר באדם. בשר ודם. ושומן. ופות. נקבה, כאמור.

ישבתי עם חברה וניסינו לתארה. אך נתקלנו בבעייה. עוד בעבר תהו רבים הסובבים אותי בעניין. טוב, חברה אחת. ונשאלתי, "איך זה שאת, בתור ילדה כל כך מיוחדת וחשובה בחיים של כלכך הרבה אנשים, ומטורפת ומחוזרת ומקסימה, חברה שלה, שהיא כל כך אנטיפתית, אדישה ולא מעניינת?" נשמתי את המחמאות וניסיתי להתעלם מן השאלה. הלא ברורה התשובה ממש כמשקפיו של קובי אוז - אני לא מסוגלת לנתק קשר.

ובכן, ניסינו לתאר את העלמה. לא הצלחנו. כל פריט ברשימה נמחק כלא היה. יפה? לא במיוחד. מסקרנת? בערך כמו שאני שערת-ערווה. מה היא? מי היא? היא כאוויר, קיר, חוט דיג, לשלשת, ציפורן כסוסה, נקודת חן דהוייה, פקק של צנצנת, וריד, נרתיק של פלאפון, הרשת-הורודה-של-הגולגול-של-רקדניות-באלט, מחסן עץ בגינה, המודם-של-האינטרנט, גולה מבריקה, מקל-ארטיק, פונפון, קפיץ, מחסום, סלע-גיר-חצוי, קלסר שחור, צליל-ההודעה-הנכנסת-באייסיקיו, שיער חום, טלוויזיה, שרוך לבן, אולסטאר מזוייף, סטיקר למען החיות.

אין לה קיום של ממש. יש לה, אולם הוא כה דהוי ולא מוחץ, ממש כמו זה שאני מחפשת. הלא אני אוהבת אנשים צעקנים, דומיננטיים, כריזמטיים, משעשעים, בולטים. כפי שניתן היה להבין ממספר הפסקאות האחרונות, היא כזו באותה המידה שאני -  ג'ינג'ית עם פירסינג בין האגודל לאצבע.

הייתכן כדבר?

בכל מקרה, יום אחד בהיר וצח באו אורחים לביתנו הקט. לפני שיצאתי בערב, שוחחתי עם ילדתם הקטנה - פעוטה יפה מאוד עם גומות חן ועיניים חומות הנראית כשלגייה. שמה תמר.

להלן שיחתינו הפורייה:

תמר: "את אוהבת בראץ?"

נוע: "המממ... לא".

תמר: "למה לא?"

נוע: "כי הן סקסיסטיות והן לבושות איום ונורא. וחוץ מזה, אין להן אף".

תמר: "אז מה!"

נוע: "אז הן לא יהיו מסוגלות להריח את סדרת השמפו החדשה שיצאה על שמן".

תמר *מבט מהורהר*: "בסדר. אבל אני אוהבת בארץ. וקנו לי בראץ חדשה".

נוע: "איזו בראץ?"

תמר: "בארץ מלהקת רוק".

נוע *עתה תורי להרהר*: "ממ.. מקסים. תמרי, בואי ונשחק משחק".

תמר: "כן!"

נוע: "מה את מעדיפה, ברבי או בארץ?"

תמר: "בארץ".

נוע: "ורוד או אדום?"

תמר: "ורוד".

נוע: "דוגמנית או אשת עסקים?"

תמר: "דוגמנית".

נוע: "נוצץ או מבריק?"

תמר: "נוצץ!"

נוע: "יפה או מכוער?"

תמר: "יפה!"

נוע: "שיער בלונדיני או שחור?"

תמר *מצחקקת*: "שיער שחור".

נוע: "חצאית מיני או מכנסיים?"

תמר: "חצאית מיני".

נוע: "נעלי ספורט או מגפי עור?"

תמר: "מגפי עור".

נהדר. הבארץ הידידותיות חינכו את הפעוטה לגדול ולהיות שרלילה מדופלמת כמותן.

תמר: "כשאני אהיה גדולה אני אהיה דוגמנית. את יודעת שאמא של מיטל דוגמנית?"

נוע: "ומי זו מיטל?"

תמר: "חברה שלי מהגן".

נוע: "והיא יפה?"

תמר: "כן! מאוד!"

נוע: "יותר ממך?"

תמר: "לא, מה פתאום. ואמא שלה היא דוגמנית. היא לובשת כזה בגדים של דוגמניות עם ורוד ועם חצאית, והיא מדביקה ציפורניים... וכשאני אהיה גדולה גם אני אהיה דוגמנית".

נוע: "איך קוראים לאמא שלה?"

תמר: "הדר כהן".

נוע: "המממ... היא מצטלמת לקטלוגים, תמרי מתוקה?"

תמר: "לא".

נוע: "מהלכת בתצוגות אופנה?"

תמר: "לא".

נוע: "אז היא דוגמנית, תמרי?"

תמר: "כן, היא מדביקה ציפורניים".

זוהי קריאה לכל משרד-החינוך אשר קורא אצלי בבלוג - תחנכו את הפעוטים, בשם התחתונית של לוציפר!

הלכתי לי.

אוהבת,

אוליביה. :]

 (עשו עליי ספר ילדים בדמות חזירה. הו, חיי הזוהר שלי הם משהו. משהו!)

 זו תמונה עתיקה ממפגש ישן, אולם נתקפתי בפרץ סימפטיה לשני, על כן אפרסמה. רב תודות.