ערב מטורלל לכם, קוראים וקוראות מקסימים!

ברוכים הבאים לבלוגה של אוליביה. סביר להניח שאתם הינכם אנשים מבית ספרה, מורים ותלמידים כאחד, או כונפות ירושלמיות המחפשות כיצד לנאוץ ולמצה את מיטב הקנאה שבהן, או סתם בני אנוש חסרי תעסוקה האוהבים ספרות זולה וזנותית בחלל אינטרנטי ממורמר.

איך שלא יהיה, ערב זך!

הריני להציגכם פוסט נוסף הכולל תמונות מספר וטקסט חופר, כיאה לבלוג זה, אשר לא הולך להימחק / להיסגר / להתאדות / להתכווץ או לנזול, עקרונית, מן הרשת, לא במשך 20 השנה הקרובות (שלאחריהן כולנו, למען האמת, נמות, מהתחממות כדור הארץ הסופנית או מחסדיו הנהדרים של אחמניג'ידאד).

והפעם: גיחה!

סביר להניח שאתם, כתושבי מדינת ישראל, חושבים אסוציאטיבית עתה לעצמכם, "אוה, גיחה, משמע יומיים של לינה בשטח וכל זה". אולם, לא בבית ספרינו! הגיחה קוצצה פתאומית ליום וזאת מפאת העיצומים שארגון / הסתדרות המורים תקעה בפרצופינו החינני עקב דרישותיה ההזויות ומה לא.

אגב, נזכרתי בזאת אך ראוי לציין - לאחר שלימדתי את הילע להכין פרח ססגוני ממפית, הצמדנו את יצירותינו על ראשינו ונראינו בכלליות כגינה ורודה ומרחפת - הבנתי שאני אכן פסיכית במאת האחוזים.

למען האמת, תיכננתי, בעודי מצלמת את השכבה כולה, להעלות את התמונות כולן לבלוג ובכך לעשות פוסטמונות מהודר ונהדר. אך העניין לא יבוצע, ככל הנראה, מכיוון ש -

א) מרבית המצולמים, בתום צילום התמונה, סיננו, "נוע, שלא תעזי להעלות את התמונה לבלוג שלך! את שומעת?! אני אבוא אלייך עד לבית ואתלוש לך שן שן! תיזהרי, אני קורא קבוע שם!!! נו, מה את מופתעת? כולם קוראים שם. אפילו המורים..."

ב) מן הראוי לציין שהמאיימים הנ"ל לא בלבד שלא הבעיתו אותי, אלא שגם גרמו לי להיישיר מבט נחוש ולהעלות, כאקט מורד, את התמונות אחת אחת.

ג) אינני עושה זאת מכיוון שאנוכי עייפה ומרוטה.

ד) החלטתי ברוב טובי להעלות אך ורק תמונותיי עם דישה, מכיוון שהיא מלכה והשאר אינם.

(מילנר אף הוא מגניב, למעשה).

בחיי. לא בכדי דישה, נושאת על כתפיה המנוקנקות, את תואר הילדה הכי טיפשה בשכבה. ואומר זאת בפעם המיליון לערך: סורו לחטיבתינו, שאלו קבוצת אנשים מפטפטת האם היא חכמה, וראו כיצד הנוכחים באשר הם מתקפלים על ברכיהם החסונים ומחרחרים מרוב צחוק.

זוהי תמצית הבעות-פניה של העלמה דישה. ולצידה תום, וודאי מאזין לדברי הטעם שבפיה. (העיפו מבט בחלון המסרים. אנא מכם).

חייבת אנוכי לספר לקוראיי את אשר קרה לי אתמול בליל.

המיקום: אירוע משפחתי, אי שם בגינת-המשפחה השייכת לוילה המפוארת. (אנא, אימרו לי שאתם לא קוראים כאן, בעלי הבית) 

המאורע: בר מצווה של ברנש פעוט וצהוב-שיער.

ובכן. הכל קרה במהירות הבזק.

החלקנו בתיחכום רב-גוני מהאוטו וצעדנו לעבר המאורע. אורות מהבהבים בירוק, צהוב, אדום וכחול, מוזיקה המצוטטת מגלגל"צ ומארכיוניי המשפחה כאחד ושולחנות אין-ספור פוזרו לרוחב הדשא הירוק.

חברי משפחה נלהבים דילגו לעברינו מדיי פעם ופעם. אני שאבתי את מחמאותיהם ואת ניחוח הבשר משולחנות-הקייטרינג שמרחק 8 מייל לערך מרגליי, וסימנתי למשפחה בעיניי כי עלינו להתקדם, לפני שאקרוס מחמת עודף-חשק-למזון-המרוחק-מדיי-מפי. המשכתי בדרכי לעבר השולחן המיוחל, שלובת ידיים עם אבא, עוברת בעיניי על אחדים מן המקיפים את השולחנות ומסמנת מועמדים ומועמדות פוטנציאליים לבהייה (משמע אנשים מעניינים מזנים שונים). ולפתע, קפאתי.

דום לב.

המומה.

נרגשת.

בפוסט המדווח על טיול האתגר המושלם, סיפרתי על כיצד קפאה נשמתי כאשר שמעתי על ההופעה המיוחלת של אוונסנס.

השבוע, קפאתי אף יותר כאשר שמעתי כי נייטוויש באים לארץ(!!!) שזהו, במילים אחרות וחינניות, חלום שהתגשם, מציאות קוסמית, ודבר שלא אפסיד גם אם גורלה של מירי בוהדנה יעמוד על הסף - בעד להרוויח כסף נוסף להופעה זוף שתהיה באוקטובר, עליי יהיה לרדת לזנות, או לחלופין - להפוך לסרסורית מהפנטת מן המניין.

אך כל אלו, הם, למען האמת ולמען הפליאה, כאין וכאפס לעומת השוק אשר תפס אותי בשיניו כאשר ראיתי את הברנש ההוא.

הרעמה הבלונדינית.

המבט החולני.

הזיפים המרדניים.

מבנה הגוף.

הישיבה חובקת הבטן.

הקול הנע בין ילדותיות-לגבריות.

לא, חבורת זוזבי-פירות מיוחמים עם בעיות גדילה באונה השמאלית של המוח, לא חתיך מהמם ומוחץ אשר השאיר את פי פעור. כלומר, לא זו הסיבה שלפיה קפאתי וחשקתי את שיניי במשך כחמש דקות שלמות.

אלא כי קורט דונלד קוביין - האדם (הגיטרה, הסמים, האקדח, קורטני לאב כונפת-העל, הייסורים, מוסדות הגמילה, הצווחות הצרודות) והאגדה - ניצב למולי.

בחיי.

לו הייתי טורחת להביא עימי מצלמה לאירוע בר-מצווה (דבר שלא אעשה גם אם גורלה של מירי בוהדנה, לא בלבד שיעמוד על הסף, אלא שגם ייתלה על מרזב מעל בריכת תנינים) - הייתי מצלמת את המאורע.

אך הסתפקתי בלציין עובדות מספר במוחי -

• יש! להלן נושא משובח לפוסט.
• חלום חיי הבלתי ניתן להשגה הוא לפגוש את קורט קוביין בשר, דם והרואין, והנה הוא מתממש.
• הוא אוכל סטייק אנטריקוט. יש סטייק אנטריקוט? נהדר! היכן?
• חולצה מקסימה.

משישבנו לצד השולחן, לאחר נשיקות-שלום, מילמולים ומחמאות ודביקות וריחות משכרים של בשמים למיניהם, השתובבתי מיד 180 מעלות בכדי לצפות בפלא.

"נוע?" אבא נאלץ להתעניין בשלומי המפוקפק. הרגשתי כצד הוא ואמא מחליפים מבטים.

"אבא, בשם כל הלבלבים בעולם. זה קורט קוביין".

אבא חשק שפתיו, הביט במאורע ואזיי צחק כמשוגע ושיתף את הנוכחים בדבר.

המאורע לא תם. בתום זמן ארוך וטעים שמענו צרחות עמומות מאחור, בקול מסויים מאוד, הקול המדוייק של קורט קוביין, נניח.

"המטאבוליזם שלו משתגע! הוא משתגע! הוא עוד יאכל את עצמו! מה נעשה? מה נוכל לעשות?!"

אני ואבא סובבנו ראשינו היישר לאחור. ושם, מסייה קוביין, טילטל ילד קטן מאוד בעודו צווח עליו את הדבריו ופיו פעור לכדי חיוך גדול וקורט קובייני להחריד, והנוכחים צחקו (ואז הרגיעו אותו במהרה, ראש הילד כמעט ונתלש).

"הוא גם מאוד מזכיר את קורט בהתנהגות שלו, אני חייב לציין", אבא מילמל. "הוא מופרע כמוהו. מקודם הוא צעק משהו על חופש הביטוי".

כעבור זמן ארוך ומתוק, קורט עבר לידי וחייך אליי. ואז הוא עמד למולי, לצידו ארבעה זאטוטים, העמיס אותם על זרועותיו בלבד והרים אותם.

יחד.

סטרואידים?

איך שלא, יהיה, השתגעתי קליל. אבא הציע להטביע אחד מהזאטוטים ולשלשל לו דולר על חכה. האם הוא גיחך עליי?

הנוכחים בשולחן כבר נאלצו להרגיע אותי בכוח הכוח. הם אחזו בי כדי שלא אקום ואכה אותו. שאלתי בקול, "אם אני ארוץ אליו וארביץ לו ואצרח עליו - 'למה התאבדת, חתיכת כסיל?? היית מלא כישרון וכריזמה' ואציין בפניו את העובדה שאישתו שחורדינית ארורה ומופרעת ושקראתי את כל היומנים שלו ושיש לי פוסטר בשחור-לבן מרהיב שלו ושהוא סטלן-על, הוא עלול לחשוב שאני סתומה?"

יארדי בדיוק התקשרה. נאלצתי בעל כורחי לקטוע את דיבורה ולומר, "יארדנה, קורט קוביין נמצא פה!"

"אז רוצי ותנשקי אותו, סתומה".

כעבור כרבע שעה - "אני הולך להקיא. להקיא! כל מה שאכלתי, להקיא. על מי אני אקיא? להקיא עליך, ילד קטן? אה, סליחה, רועי. להקיא".

זה קורט. ללא צל של ספק.

אוליביה. ]

נ.ב: תחי ויקיפדיה!