אם כך, זהו זה. מסיבת הסיום היה הייתה עוד בשלהי שבוע שעבר, אם אינני טועה. היא נדחתה בשל מותה של טל אולם התקיימה לבסוף.

כידוע, אני נמניתי עם שחקני המסיבה, בתפקידים משניים ותפקיד ראשי. שיחקתי חנונית מדופלמת, אשר לה סיפור אהבה עם ערס - נוסח 'מרחק נגיעה'. ההצגה הייתה משעשעת עד כלות, וככל הנראה שיחקתי מצויין, כיוון שמאז ההצגה לא מפסיקים, עד עצם היום המחורבן הזה, להחמיא לי על כך! מורה במגמת תאטרון שנכחה שם טענה כי הייתה מדהימה, ונוסף לה כל מכריי, ומוריי, אמאבא וסבא-סבתא ושות'.

הידד!

האמת היא שהרגשתי אכן בעננים על הבמה, כהרגלי, ולמזלי הוסרט העניין בשלמותו, כך שאוכל לצפות בעצמי ולהיווכח. אני אוהבת במה בכל תחום ומכל בחינה, מרגישה עליה נינוחה ובטוחה. מכריי יעידו - אני לא נחבאת אל הכלים ולו במעט, והבמה היא דרך התבטאות מרשימה.

מה גם שלהלך עם גרביי פוקה סגולות, סנדלים, ילקוט, מילון מורכב ועב כרס כאבי ביטר וחולצת מש"צים תכולה על במה, לנגד עיניי הקהל המשתאות, הייתה חוויה בל תתואר.

ובאשר לפרידה עצמה - כהרגלי, השארתי חותם בבצפר. ניתן לומר בוודאות שכך היה גם ביסודי. בניגוד לאנשים מרובים הטוענים, "אני רוצה את המורים מחוץ לחיים האישיים שלי, מוצ'ו גראסייס", אני מוכיחה את הטענה ההפוכה - אני נוהגת לשמור עם מורים (מסויימים, מיותר לציין) על יחסים נהדרים, ולמורים מסויימים להיפתח. יחסי האנוש שלי מפותחים כלפי אנשים בגילי וכמ כן בפני אנשים מבוגרים, בעלי ניסיון. ובייחוד במחצית הזו, השנה, בה הובטחנו כי לא נקבל תעודות (מפאת העיצומים של אירגון המורים. לכו תבינו, לכו תבינו).

כלומר, בחיי. באוטובוס בדרך לאירוע סיום, יום לפני המסיבה, צמד מורים סיפר לנו בדיחות גסות. (והן לא היו רעות כלל!)

המחנכת השנה, מירב היקרה, הייתה לי כחברה, כפי שהייתה לרוב האנשים שהתמזל מזלם והיו קרובים אליה. כשחולקה לי תעודתי היא צווחה, "נוווווווועעעע!!! דיר באלאק שאת לא מבקרת אותי, את שומרת? אוחח! יפה שלי! בואי הנה, חיבוק!!!"

ונרגשת שכמותי כרעתי כנגד הבמה בחיבוק להוט, כולי תקווה כי החצאית לא טורחת לחשוף לקהל העצום טפח וטפחיים.

בל אוסיף את ההוכחה המנציחה ביותר להתעניינות חינוכית בחיי.

ומורה אחד, חסוי ומיוחד, ניגש אליי באומרו, "נוע. יש לך כישרון כתיבה עצום. תודה לך על שנתיים של כיף, לימדת אותי גם על עצמי. את אדם מיוחד מאוד. תמשיכי לכתוב, תפתחי את זה יפה, גם כשתגדלי, הכישרון שלך לכתיבה ענק, את שומעת?".

ונאמרו לי דברים רבים מאוד, אך אין צורך לכתוב הכל.

ומורים כתבו הקדשות בספרי המחזור, בין היתר. האמת היא שספר המחזור שלי הוצף כולו בהקדשות מתלמידים בעיקר, אך גם ממורים, יועצות ואף המנהלת.

ונעזוב לרגע קט את המורים - ההקדשות שנכתבו לי בספר המחזור העלו דמעות בעיניי. הרגשתי נאהבת, מוערכת בפי הכלל וטובה בתחומים רבים מספר. חשתי בגאווה עצמית שכבר שכחתי את טעמה ואושר.

אנוכי, ברגע של מטרד והיסח הדעת, בהבעה נוגה של עכבר שהרגע נשלך מהגלגל שלו במטרה לגזור לו ציפורניים.

הילע, נשמתי הנאווה ואנוכי, מפענחת את מסתריי החולצה המחרידה שמשום מה ציפתי את מותניה של אישה שישבה מאחוריי אימי.

אנוכי וידיד, מקריאים את שמות תלמידי השכבה (5  פאקינ' כיתות, את ה-5 האחרות קראו חבר'ה מהגוש השני שהופיע אחרינו. רבותיי, העניין מתיש את הלסת יותר ממסטיק בקוטר של ברווז), משמשים כרקע לתלמיד נמהר שזהותו מסתכמת, בתמונה, בנעליי נייק לבנות. מרטיט.

חלק משורת השחקנים שישבה בניחותא לצד הבמה. ובתוכם, בהבעת פרופיל של, "אויה, ואבוי, שכחתי את מסרק הערווה שלי בבית", אנוכי.

בהצגה המדוברת, אשר היוותה אחת מתוך הצגות רבות ונוספות וריקודים וברכות, תחילה אני והידיד המדובר התווכחנו על מהות אהבתינו ("אוכל - קובה?", "גפילטע פיש?!" וכו'), והדיון סוכם במלמוליי אהבה. ולאחר מכן, ערס הלך בעודו מזמזם שיר בית"ר להנאתו, נתקל בנו והמום, קרא לג'מע, בנים ובנות כאחד. הם ירדו וקטלו, ובבוא הצלצול הגיחו החנונים החביבים, נקבים וזכרות, ירדו בדרכם החנונית אף הם, והכל, מיותר לציין, מלווה בהומור בל יתואר.

ולסיכום, קונח העניין בנאומי מסר מפי שנינו, וריקוד לצלילי "ארמגדון", אשר בסיומו רקדו ערס וחנונית או חנון ופרחה, והערס אשר ראה אותנו נטל לחיקו בטעות חנון עם שיער ארוך ומטעה. וכאשר גילה אשר זכר הוא, צווח. הקהל נקרע, וסה-טו.

איפה נוע? חפשו אותה, ברנשים ואולי תזכו במערכת סטריאו ביתית ועצומה, מבית ענק הטכנולוגיה היפני המוביל בעולם המערבי! (להזכריכם, האולי מודגש שבעתיים).

רקדניות, תלמידים וחנג'ה תכולת-חולצה, לשיר סיום ("אולי עוד קיץ") וניגוב דמעות בהול זה בזה.

רבותיי, התמונות אינן מהוות ולו רבע מתמצית המסיבה הגדולה.

מלמוליי פרידה -

לשכבה כולה - אתם כלים, אתם. עם דגש מיוחד על הצופיפניקים שמביניכם. כלים!

לגוש ב' (ט'6 - ט'10) - כידוע, כצפוי וכמורגש, אנו גוש טוב פי כמה וכמה מהגוש השני. תודה על שלוש שנים מיוחדות במינן, ותודה על תחושת הקבלה שתמיד חשתי במחיצתכם. לא הייתה ולו תקופה בחיי ובייחוד בחטיבה בה הייתי מחוסרת חברים ופמליות, בה חשתי לא טוב במעמדי החברתי לצידכם, תמיד הרגשתי בראש וזאת הודות ליחסכם החם. רובכם היוותם לי כחברים ומכרים וידידים וכו'.תודה!

לכיתה הכלה מכל (ט'7) - אין עליכם. ללא ספק. אנו הכיתה המשובחת ביותר, ועל כך תעיד החולצה האדומה והחדישה אשר אנוכי והילע ודישה טרחנו ליצור עבורכם. הידד!

לצוות המורים - סטלנים מאין כמוכם, איכותיים בחלקיכם, תודה.

תודות ותודות, אך תודה ענקית ושמנה מכל לי, אשר הפכתי את השנים המדהימות הללו לטלנובלה של ממש, אשר חוויתי ולא פחדתי לחוות על בשרי מעז ועד מתוק, ובייחוד מתוק, לסיכומו של דבר. תודה על הזכות העצומה אשר נפלה בחלקי ללמוד בחטיבת ביניים אשר היא נורמלית להחריד למראית עין, אך הזוייה ומוטרפת לאמיתה. נהניתי לקום בבוקר ולבוא אליה, נהניתי ללבוש את התלבושת האחידה ונהניתי מהכתובות בשירותי הבנות ("מחזור זה כואבב!", "המורה המחליף ערן חתייייך", "ער"ן, למקרה שתמותו מרוב שהוא חתיך", "חנוש המלכה!", "חנוש היצורהה, הלוואי תיפלי לאסלהה" וכו').

בל אשכח ולו את הקטנים שבזכרונות החטיבה.

אלו שלוש השנים בהן חוויתי את הפסגות בחיי:

בראש ובראשונה, בתום ז', נפלה בחלקי הזכות להיות במשלחת לארה"ב, חודש, מטעם הצופים.

הייתי לפקאצה ופריקית, ואני משועשעת מכך - הלא היום אני כה שקועה בצופים ובחבריי, מביטה אחור אל הרצון להשתייך ומצחקקת בגיל. רצון זה מצוי מאחוריי יותר מעצם הזנב.

בחטיבה חוויתי לראשונה אושר של ממש, עצב של ממש, קירבה של ממש, סיפורים מרהיבים, את הנשיקה הראשונה, את האהבה העצומה והאמיתית הראשונה, הסטוץ הראשון (ובכן, לו הייתי עוברת אותו ביסודי, היה עליכם לחשוש לגורלי המר כלוליטה ארורה מילדות) ועוד ועוד ועוד, כתריסר תחושות, מרגשים והנאות.

ביליתי רבות, למדתי רבות. קטפתי ציונים יפים ולילות ענוגים בל אשכח.

אני גאה בעצמי על שעברתי וזאת יוכיחו התשבוחות בספר המחזור.

תודה לך, נוע, נועה, אוליביה, זונוע, חרמנוע, רכלנוע, שמנוע, סטלנוע, בלונדה (כל השמות פרי מוחם של חבריי הסתומים), על כך שאני את.

אין ספק, וזהו הזמן להפנים - מפל בחלקי המזל הגדול מכל.

אוהבת,

אוליביה. :]

נ.ב: מחר אוונסנס! מחר ההופעה! מחר ההופעה של אוונסנס! וווהווווווווווווווווווו!!!!