סכנה! אזהרה! דיווח! דמיינו פה מילה נוספת המביעה רצון להפחיד אתכם! מוהא!!!

פוסט חופר, מעיק, משונה, מעצבן וחוזר-על-עצמו לפניכם. אל תקראו אותו לפני דייט / ארוחת ערב משפחתית / הליכה לחוג חברתי כלשהו / פעולה / נאום וכו'. אל תקראו אותו כלל. אתם עלולים להיות מושפעים מהפלצנות הבאה ובכך להרוס את החוגים החברתיים בהם אתם נתונים, לנצח.

ראו הוזהרתם!!!

טוב, נו, פחות משמונים שנה, כמדומני.

לפני שבועות מספר. אולי חודש? פחות? אף יותר?

זה התרחש אז. כבר בעודי מהלכת ליעד חשבתי בראשי על העלילה העומדת לפניי, שוודאי שתיכתב בבלוג. נזכרתי כי שכחתי לציין בפוסט המהלל את נפלאות הפסנתר (2 פוסטים אחורה, כרייסס) על כך שהמורה שלי מיודד עם אריק ברמן וכי שוחח עימו בפלאפון על החיים בעודי נוכחת! ~התנשפות!~. אך המחשב הבריח אותי כפי שאינטיליגנציה מבריחה את מורן אייזנשטיין והפוסט העתידי נחת עתה, בדיליי מוטרף. ניחא!

אם כך, קוראים, קוראות, ומה שביניהם - זה התרחש לא מכבר. אני אנוכי, נערה צעירה מישוב ושמו *ביייפ* המחפשת משמעות ופיתרון, נזכרתי בה. בעודי מהרהרת אודות הפוסט אשר הוקדש לקרול וחלפו במוחי עוד אנשים מיוחדג'ים שהותר לי לבהות בהם או לשרוץ לצידם או לשמוע את פניניי שפתיהם במהלך חיי המשונים להפליא. חיש קל נזכרתי בה, בדמות שהייתה אחת מסלעי הדרך שהבהירו לי כי נולדתי (בין היתר) לשחק (ולקפל בגדים. אלוהים אדירים, אני כה טובה בזה. הקיפול מושלם, ממש כמו פרסומת של מרככי בדים, או מה שזה לא יהיה! אפילו גופיות פשע, המהוות דילמה גם לגדוליי המקפלים!!!).

בכל אופן, סמדר זהו שמה. אישיות יוצאת דופן ומוחצת. אי אז בשלהי היסודי, חברה טובה באה וצווחה, "נוע, את אוהבת לשחק?!"

"כן!" עניתי לה במעין-קול-של-בצפר-יסודי-שכזה. "למה?"

"כי יש איזו מישהי שמכירה את ההורים שלי ופתחה איזו קבוצה שמשחקים בה ומופיעים בכל מיני מקומות, וזה קשור במוזיקה".

הו! אני גם מנגנ, ציינתי בפניה, וכך ביליתי למעלה מתרייסר ימי שישי של כיתה ד', או ה', בביתה, משחקת את תפקיד הנסיכה במחזה שנועד להראות כיצד ילדים משחקים ומנגנים, או משהו, והצגנו אותו במקומות מספר.

והיא, זו אשר ביימה אותנו, סביר להניח תגרום לראשכם להסתובב במאה ושמונים מעלות (עיינו ערך 'מגרש השדים'), במידה ותחלפו לצידה ברחוב. היא ללא ספק דמות נעלה וחיננית ויוצאת דופן.

שערה הכתום-צהבהב מקיף את ראשה כאדרת, מסתלסל מקודקודה ומתגרה בכתפיה. עיניה הבהירות מוקפות היטב ע"י איפור כחול מאוד, המייפה את עפעפיה וגורר את המבט לאישוניה הדקיקים. פניה לבנות ורעננות, והיא לבושה מחלצות נאים בעלי ניחוח מיושן ומחמיא. קולה הסימפוני מלטף את האוזניים, פשוטו כמשמעו - וביתה, אלוהים ישמור - כל הכלים שתעלו בראשכם המטורלל ניצבים שם. וציורים על הקירות, ופרחים בכל מקום, ומרפסת קטנה ופסטורלית מעוטרת פרחים בכל צבעי הקשת ונוף ליער ירוק וחום, עם דלתות ציוריות בצידיה. אלוהים, הבית שלה. המקרר כולו מכוסה תצלומים ומגנטים, והמטבח מדיף ריח ייחודי ולו בלטות קטנות ואדמדמות וחלון שממנו השמש מאירה מאוד. ובסלון, אלוהים אדירים, הכורסות בהן שוקעים כבחול רטוב והכלים, כלי הנגינה, ששכחתי את שמותיהם, לעזאזל - בכל מקום. יש שם פסנתר כסף, חלומו הרטוב של כל פסנתרן מצוי. ולצידו מיניי מינים של כלי מקלדת כגון עוגב(!), וכלי הקשה ונשיפה וממש ממלכה של נגנים. והיא, הלוא מקצועה הוא להרצות על מוזיקה, לנתח מוזיקה וכו'.

אז נזכרתי בה. מיד אסמס נשלח לחברתי שנתנה את הפלאפון שלה בעודה תוהה מה, לעזאזל, עובר במוחי הקט - טילפנתי אליה פעמים מספר וקבענו להיפגש. ידעתי שאולי היא תוכל לתרום ולעזור לי.

אז הילכתי לי. הירהרתי. על אנשים, בייחוד. על הצופים. על החניכות, על מיניות, על השיער של ג'ניפר אניסטון בעונה החמישית של 'חברים', על היצירה המפחידה הזו שמנגנים בעוגב, על החוב הכספי שמוטל עליי לכל חבריי מגמת המוזיקה, כיוון שבהפסקה אני מתלטפת איתם עד לקבלת חמשת השקלים לקניית שוקולדה (אגב, בפעם האחרונה שהייתי שם המוכרת קידמה אותי לשלום, "שלום ילדת שוקולד, לאן כל השוקולד הזה הולך, השם ישמור?!", ודיווחה כי השוקולד התייקר בחצי שקל. ומאז עולמי נדף). וכך תהיתי אודות עניינים ברומו של עולם מחורבן והגעתי לביתה. השער היה כפי שזכרתיו - הדבר-הזה-שמגן-על-האוטו-בחנייה היה מעוטר בציורים של ענפים, עלים וציפורים ונראה כאילו רמברנדט חלף לו ברחוב עם מכחול והחליט להיות ספונטני. כשפותחים את השער החורק בחן ופוסעים על שביל האבנים פנימה, רואים לצד הדלת וילון מבריק שמגן על חפצים מסויימים, ומשווה לאיזור כולו מראה של ארמון-שדונים. הגינה כמובן ריחנית ויפהפייה. דלת העץ מזכירה אגדה פלספנית על נסיכה כוסית וכו'. היא, שציפתה לבואי, פתחה את הדלת לרווחה, פלטה "ש-לום" מתמשך בצפוי בקולה הדקיק והמזמר ונכנסתי חזרה לבית, סקוזה מואה - לממלכה - שזכרתי.

"אלוהים! יש כאן את אותו הריח!"

היא ציחקקה כולה והייתה עליצה, ולאחר סמול טוק במטבח על מיץ רימונים הלכנו למרפסתה.

ושם, כפי שאתם מתארים לעצמם, שוחחנו.

אינני רוצה שתחשבו שאין לי מה לעשות בחיי. מובן שיש לי. אני מדריכה בצופים, שכב"גיסטית, מנגנת במגמה, שובתת, יוצאת בכל ערב עד מאוחר עם החברים, מבלה... אך נוסף לזה, אני שונה מכם. אני מחפשת. אני תוהה, שורצת. ידעתי שאנשים כסמדר אסור, אסור אסור למחוק מהחיים - הם-הם האנשים שבגללם יש תאורה בעולם. אסור היה לי לוותר על נוכחותה בחיי.
וכן, שוחחתי איתה. היא הייתה כמו פעמון אנושי יפהפה. הייתי המומה לגלות את יגלה הלא-צעיר, היא כולה רעננות ושפע!

"אז את מחפשת משמעות", היא אמרה כשסיימה לדבר, וחייכה.

"כן. את מבינה, אני שונה מאחרים. אני יודעת שאני שונה. אני מחפשת משהו. גם אם זה להיות מישהו אחר, או למות, זה משהו... שאני לא מוצאת..."

"להיות מישהו אחר?!" היא הזדעקה ולגמה מהכוס שלה בשקיקה. "למה שתרצי להיות מישהו אחר?! תסתכלי על עצמך!" לפני שהספקתי לפצות את פי היא אמרה, "אני זוכרת שכשהיית פה בהצגה, את מאוד רצית להיות הנסיכה".

"נשמע כמוני ביסודי. גם היום, בעצם... - "

"ואני הסכמתי, מפני שחשבתי שזה מאוד מתאים לך. אז הייתם כולכם שקועים בלהציג ובלנגן, אגב, את עוד מנגנת?"

"וודאי. אני במגמת מוזיקה!"

"איזה יופי. איך שם?"

המשכנו לשוחח. היא סיפרה לי דברים מסויימים, שהפתיעו אותי מאוד. את מילותיי על המוות היא השוותה לאדם שהכירה והתאבד, והרדיו שלה שהשמיע מוזיקה ברם הפנה את השיחה כל פעם - כאשר היא התמוגגה - "אוי, תראי איזו יצירה נהדרת... כאן, הזמרת הזו שהיא גרמנייה - "

"יפה?"

"נאה, היא בכתה בכל פעם שהגיעו לנגן את הקטע הזה, מרוב שזה היה יפה..."

סיפרתי לה על חיי האהבה שלי, שיש להפריד אותם (פחות או יותר) מחיי המין שלי, כיוון שאחד מביניהם סוער וגואש הרבה יותר... היא הגיבה לכל, כולה מפמפמת בקולה ומשלבת כשתי-וערב סיפורים מחיה וסיפורים מחיי.

דיברתי על הצופים, כמובן. המון.

"את לא צריכה לעשן, או לשתות".

הבטתי בה, נבוכה.

"את מעל זה. תתעלי מעל זה! אני לא מעשנת ושותה, ותראי כמה שטוב לי". היא חייכה בחן.

מיץ הרימונים התגלה באיכותי לאין שעור. ובכלל, הכל שם בממלכתה מדיף ריח של איכות - הציורים, הפסנתר וכל כלי הנגינה אשר שם, הריהוט, המסדרון הארוך כנצח שמוביל לדפנות הבית, הכל, הכל מדהים. והיא כולה שמחה. היא מציגה את המציאות שמשמחת ומעציבה אותי לא מעט - לעיתים האנשים השמחים שאני מקנאה בהם הם אכן כאלה. כן, בהחלט טוב להם, הם מיוחדים והכל אצלם מתוק, גם רגעיי העצב שמצופים באהבה עצמית. זוהי התשובה, ככל הנראה... אותה חיפשתי.

"אני ידעתי שאת כותבת. זה מתאים לך לכתוב". היא ציחקקה. "איך זה שאת לא אוהבת את עצמך?"

"יש כאלה שלא אוהבים אותי..."

"איך אפשר לא לאהוב אותך? מי לא יאהב אותך?! אני בטוחה שזה מקנאה! תראי אותך, את כזאת יפהפייה, מוכשרת. וודאי שזה מקנאה".

"בולשיט".

"תתחילי לאהוב את עצמך, יקירתי. את לא רואה מי את. תסתכלי במראה, דברי אל המראה".

"אל חשש, אני נוטה לדבר לעצמי. להזכירך, אני מופרעת".

"את מיוחדת". היא חייכה. לאחר שתיקה מהירה היא הוסיפה לאמור, "דברי עם המראה. תגידי, 'שלום נוע. אני רוצה לומר לך שאת נהדרת. תסתכלי כמה שאת יפהפייה, כמה טוב את כותבת ומנגנת' - אני זוכרת כמה טוב ניגנת אז - 'וכותבת. אני רוצה להיות חברה שלך. תסכימי להיות חברה שלי?'".

"ואז מה המראה תעשה? תשיב, 'כן, בכיף, בואי נצא לדשא לשחק סרדינים'?"

היא השיבה לסרקזם בחיוך מהול באושר והשיבה, "את, לאט לאט, תאמיני לזה".

סמדר היא בלתי רגילה, ולהנאתה המרובה מספרת על כמה שאני אינני היחידה שאליה באה. על עצמה, על הקריירה שלה וחייה, הכל ממש. היא מתענגת על דברים שהיא אוהבת והעולם לא יכול לעצור זאת. ומבחינתה? כל אחד אשר נואץ לה בפניה חש לא בנוח עקב ההצלחות שלה. היא, עניה התכולות ולבוש-הרטרו שלה מהלכים ברחבי העולם, טועמים ממנו ומתענגים על קיומם.

היא סיפרה כיצד מדדה שמלה יפהפייה שלא יכלה לקנות, בפריז, עקב המחיר. וכיצד היא פשוטו כמשמעו, ביקשה מהמוכרת לצלם אותה, והתמונה עם השמלה שמורה.

וכשאמרתי לה כי אני מפחדת להיפרד מקמצוץ העצב, כי אני תוהה אם עוד ימצאו בי עניין, היא השיבה -

"אבל יקירה, זה לא נכון! תסתכלי עלייך, את הגעת אליי מפני שאני שמחה!"

אוהבת,

אוליביה. :] (שגילתה שאף-על-פי ששערה מתולתל מאוד, דיי במברשת בכדי להחליק אותו!) O:

נ.ב: ננה בננה, אני שמעתי את אריק ברמן מדבר על אהבה ואתם לא!!!