כל עניין הישיבה בכיתה מסובך להדהים. שימו לב - עליך לשבת בכיתה ללא ניע, משמע לשבת, ולהאזין. תנודות חדות ועזות עלולות לגרום להוצאתך מהכיתה או לנזיפה. כאשר יש לכתוב את שעל הלוח או לסכם, עליך לעשות זאת.

יצא לי לשכוח את הפרטים הללו במהלך השביתה הנסגדת, ונזכרתי בהם בבת אחת כאשר הוטחו בפניי לפני כשבוע מיד עם סיומה.

מצד שני, התיכון שלנו כה מושלם עד שאני מרגישה ברת מזל מדיי! אולם יחד עם זאת, ועם כל הכבוד לכך שזהו אחד מהתיכונים המשובחים בישראל, שכונה היא שכונה ותוקפה חל בכל מקום, אולי אפילו בהארוורד! ושיעור מתמטיקה 3 יח'ל הינו כצפוי מעין טריפ נינוח לעולם השכונות. עד כדי כך שבשיעור האחרון נשאל מורינו הנפלא, שכבר צווח "מה אתה הומו?!" בעבר לתלמיד פעור להחריד אשר נכשל בפתירת משוואה שככל הנראה נכתבה לכיתה ד', ועל כן רכש את אהבת כולנו - "אפשר להביא נרגילה לשיעור הבא? זה יעזור לי להתרכז!!!". כל האמביציה לעלות ל-4 יחידות נאלצת לפוג כאשר כל שיעור מסתכם בהנאה כזו ממולחת. אין שכל אין דאגות!

גם שיעור לשון לא מזיק, מפני שבכיתתי אנוכי יושבת לצד לא אחרת מאשר הילע, חברתי הנפלאה בעלת עיניי השדה הירוקות וההומור הדבילי. נוסף לכך היא תלמידה כה מבריקה, שכל יומני מעוטר בכתביי "היסטוריה, להעתיק מהילע את מה שכתבו על הלוח!", "להעתיק מהילע!", "להשלים מהילע!" וכו'. היא נאנחת ומובן שברוחב יד מגישה את מחברתה המושקעת, לי, קיסרית הבלאגן הבלתי מעורערת, שבניגוד לשאר נערות היקום שמעטרות כל כותרת בתריסר ורדים סגולים וצהובים, אני עצמי מורחת בעט, בפנדות דקות ובכתב המתיימר-להיות-נאה כל כותרת, ולמעשה יורה מנטלית בנפשה המיוסרת של הילע וכל שאר חובבות האסתטיקה המקיפות אותי.

בכל אופן, בשיעור לשון ערכנו חזרה על החומר. "טוב", פתחתי בדבריי. היא הרימה מבט וציפתה לשמוע הארה מפגרת כתמיד, אך הפתעתי אותה ויריתי, "בואי נחזור על החומר. שם עצם - קנאה!"

"מופשט".

"ספר!"

"מוחשי".

"שולחן!"

"מוחשי".

"הממ... יד!"

"מוחשי".

"דולפין!"

"מוחשי".

"ויכוח!"

"מושפט".

"נחיר!" צווחתי, "אוה, זה מיוחד - אי אפשר לחוש אותו, אז הוא מופשט, אבל פחות או יותר, אפשר לראות אותו!"

"נחיר מוחשי, נוע!!!" היא סיננה ומיששה את נחירה בחינניות נשית. לא.

"דהה, הילע. אלה הם דפנות הנחיר, לא מהות הנחיר. לא עצם קיומו".

היא המשיכה לנסות ולחוש בנחירה אך עצרתי אותה לפני שיהיה מאוחר מדיי והאומה תבחין בתנועותיה מעלות הגירה.

"טוב, הפעם אני אבחן אותך, מטומטמת", היא אמרה, "דף?"

"מוחשי!"

"עין!" ולפני שהספקתי לעפעף היא צווחה, "אההה, עין אי אפשר לחוש!"

אצבע מהוססת נתקעה בעיני וגרמה לי לדמוע קלות ולהתמרמר עקב הפזיזות. הילע המשיכה במסעה. "טוב, לא משנה. אמממ. שוקולד!"

"מוחשי! מוחשי! מוחשי! מוחשי! מו - "

"בסדר, תפסיקי לקפוץ כל פעם שאומרים לך את זה. בקבוק!"

"מוחשי!"

"אהבה?"

"מופשט!"

"המורה?"

"מוחשי!"

הילע סקרה במבטה את הכיתה. "יואב?"

היישרתי מבט לעבר יואב החתיך. "מופשט, ומופשט הרבה..."

"נוע!!!"

כל עלילות בית הספר הציפו את ארוחות הערב המשפחתיות. הוריי כמעט ונחנקים מהמזון בכל פעם שאני מספרת על עוד ועוד סיטואציה אשר נראית כך:

• נוע נמצאת בשיעור / הפסקה / תזוזה מתמדת.
• נוע מניחה הנחה מוטעית לפיה, היא חיה בסדרת ריאליטי, ועליה לעניין את הצופים לבלי דיי.
• היא עושה מעשה מטופש להחריד.

בל נשכח את יום האתמול, בו חברתי היקרה וזהובת השיער, רוני, הביאה עמה שוקולדה לבית הספר.

ולא סתם שוקולדה - ייסלח לי אלוהיי הבלוגייה על הפירסום הסמוי, אמן - קינדר בואנו!!!1123.

אממה? טרחה העלמה רוני להסתיר מעיניי את העובדה הנ"ל ורק בתום ההפסקה וההתרוצצות, בה שבתי לכיתה, היא אחזה בי במבט מרושע, הראתה את העטיפה הריקה ואמרה דבר מה שלא שמעתי, מפני שהייתה שקועה בלקרוע את עיניי מחמת הלם ולקלל.

השיעור שלאחר המאורע היה היסטורי, ואכן היה זה שיעור הסטוריה. רוני חטאה והסתירה מפניי, זו ששוקולדה הולך לפניה, עולות הדמעות - שהיה ברשותה שוקולד, ו-וואחד שוקולד, אינעל זין.

אם כך, פתחתי בקרב.

• הדבקתי צלוטייפ על שערה.
• העניין השתכלל - הצמדתי לשערה האומלל צלוטייפ שבמרכזו עטיפה של חטיף גרנולה מפורר.
• צבעתי חלק נרחב משערה בעזרת מרקר כחול.
•  הדקבתי עליה שלט עליו כתוב "Fuck me".
• קשרתי את שערה לבלי הרף.
• ציירתי על גבה.
• חנקתי אותה בעזרת צעיפה הצבעוני והיפה.
• עשיתי לה מסאז' ותוך כדי כך צבטתי אותה וקישקשתי עליה.

היא עוד העזה להשליך לעברי את העטיפה ולומר, במבט המרושע ביותר שראיתי מימיי, "קחי מתוקה, תריחי" והילע נאלצה להשתמש בכל פיזיותה בכדי לעצור אותי מלחבוט בה עם ספר ההיסטוריה בראש וכו'. לאחר מכן גם הבחנתי בכל אלו היושבים מאחוריי גוססים מצחוק. תמיד ידעתי שייעודי הוא סאדיזם. סתם, לא ידעתי זאת מעולם.

אותה הרוני אגב, ערכה איתי קרב עיניים בשיעור האנגלית, בו שם המורה המלמדת הוא, רוני. וכאשר רוני המורה פסעה מאחוריי הבלונדה ההיפר-אקטיבית, המנומשת והמבריקה שהעמיסה על אפה טושים בכדי להצחיק ולהכניע אותי בקרב, מובן שצעקתי לה - "רוני, קשר עין", והמורה המבוהלת רוני הביטה בי בשתיקה והכיתה לועגת עד עצם היום הזה.

ובכלל, בכל שיעור אני תוקעת גולגול פעוט במרכז הראש, כי אחרת אינני רואה את הלוח, אלא גושים מסולסלים ובלונדיניים. היושבים מאחוריי נכנעו ואלו אשר לומדים איתי כבר התרגלו ללוק הקקדו המקסים.

השביתה ללא ספק השביתה את נימיי נפשי. שיעורי בית? שיעורי - מה? או עבודות להגשה, כאשר אני חיה בבועה לפיה הגשותיי היחידות הן הגשת הפעולות לראשג"דית! אני מרתקת את עצמי למושב הכיסא וכותבת פעולה, כאשר אני מגלה כי ישנם שיעורי בית ב(השלימו את החסר כרצונכם) (לא, "חינוך מיני" זו בדיחה חרושה מדיי). אני בלתי מאורגנת בצורה המשכיבה אותי לישון בכל יום מאוד מאוחר, וגורמת לי להיסמרטט בכל בוקר מהמיטה כמו איזו חלה עם עובש מתקדם וזחל.

הפאדיחות אותם אני מערימה על גבי הם אין-סופיים. אפילו מנוחה תמימה בלווית ידידי הטוב ביותר במחששה המרוחקת ביותר בחניית התיכון עלתה בהערות סרקסטיות מפי המורה להיסטוריה, שהייתה חייבת, חייבת! לחנות לנו ממש מול הנחיר. הא, נחיר.

בכל מקרה, הסילבסטר קרב, וחבר יש רק בארתור.

אני מעוניינת מאוד לסגור את הבלוג אך דוחה את המועד.

והחיים ביזאריים ויפים, כמובן.

לימדו כל עוד נפשכם בכם! אל תפריעו למורים, לא יפה. ואם אתם לומדים עימי בתיכון, מגניב לכם! מפני שהתיכון גזעי לאללה.

אוהבת,

 (תמונה ישנה להחריד ומעצבנת, כולי צער)

אוליביה.