מצד אחד, חבריי הקרובים יצפו שפוסט סיכום שנת 2007 יהיה פורה ממש כביוץ, וכבר נדרשתי להכין פוסט ולכלול בתוכו את השנה המטורפת שחלפה ביעף!

אך מסקנד צד, להפתעתכם בעיקר, לחפור לא מתחשק לי כעת. אם כך אסכם את השנה המהוללת מכל בנקודות מידע אשר יסייעו לכם בהפגת השיעמום שהוביל אתכם לפה ממילא!

• "7 הינו מספר המזל שלי ושל היהדות, ולא עולה במוחי מספר נסגד יותר". השנה נפתחה באימרה זו, בסילבסטר 2006, שנראה כי התרחש לפני למעלה ממילניום, קרייסס.
• 2007 הרחיבה מספר תחומים בחיי המשונים: ראשית, הצופים, אשר קיבלו ממני מעין תעודת "מצטיין החודש" מדיי חודש, על היותם כה גזעיים. שנית, הניסיון המיני, שבהחלט חב תודות ל-2007, שזימנה אליו את תורתו המופלגת. חבריי הנפש שנרכשו ומככבים בי כמו עטיפות שוקולד והמוזיקה, הפסנתר, אשר מובן שממגנט אליו את אצבעותיי מדיי מבט.
• חוויתי לא מעט, אך זאת ניתן לומר על כל שנה. לא עולה במוחי יום משעמם בשנה זו, או יום שלא סוכם בדרמתיות אישית ובמסקנות מפולספות, אני מניחה שככה זה כשהקקאו חודר לאבי-העורקים.
• השנה מסתכמת בתקופת אושר חדה, לאחר אחת מהירידות הגדולות מכל - מעין עלייה מטריפה ואופטימית!
• מדוע אינני ספציפית יותר?  זאת מפני שכל מכריי מעיינים פה ופירמת ה"וואה, נוע, ציפור קטנה לחשה לי (250912, זן נדיר ונאה אף יותר מדוכיפת, שיואו) שאת בקטע של גז מזגנים" מאוסה לא מעט!
• אגב, באשר לבלוגיספרה המהוללת. אני מעיינת בסטטיסטיקות שם ופה ונחרדת לגלות כי הן לא נמוכות כלל. עולה בי אם כך התהייה המחורבנת - מי אתם? לא, באמת, מי אתם?! מה מעשיכם פה, יקיריי? מדוע אתם כה רבים ואני יודעת על קיומם של עשירית מכם? הייתי נותנת הכל (טוב, עולים כמה תחומים שהייתי שומרת לעת עתה) בכדי לראות אתכם אחת אחד, אך מפני שזה בלתי אפשרי, אסתפק בדמיון מפותח וחלומות מטרידים מאוד! ובכלליות באשר לבלוג השנה, זוהי שנת מחייתו הראשונה ומשונה שעברה עליות, ירידות, ירידות, ירידות, ירידות וירידות, ועליות כמובן. וירידות! אך המזוכיזם הגדול ביותר בי הוא ככל הנראה ניהול הבלוג הלז, שמביא עימו לא מעט טרדה וחשש וסביר להניח שיהיה אחראי לתריסר מקמטיי בעוד שנים.
• התנסויות, זו מילה מהפנטת בלקסיקון השנה. ניסיתי מיני דברים בלי קץ.
• התייצבתי, הכרתי מעט את הדמות המסורבלת והצבעונית מכולם - אני אנוכי. ועדיין יש רבות מה להכיר.
•  חברים, גולת הכותרת, ללא ולו צל של ספק! כמה שהעמקתי קשריי עם חספר אנשים שחדרו לי לנימים והפכו לחלק בל ייפרד ממני. המוניי אנשים. בחיי, אני אסירת תודה על כך!
• החבר הרציני הראשון בקיץ, אומנם קשר קצר להחריד ומן הצפוי... אך טעימה מקשר רציני יותר מכלל האחרים הייתה מתקתקה!
• ההדרכה והחניכות המושלמות! בחיי שאני מעריצה אותן כיוון שהן מלאות חדווה, עפ"י שהן כה מעט, הן מקסימות.

בכל מקרה ואופן, הגעתי למספר תובנות בחלוף השנה המחורפנת מכל.

• הורים ארכאולוגים זהו עסק מגניב, מאוד.
• סביר להניח כי את כישוריי החפירה שלי ירשתי מהם, זוהי תיאורייה פסטורלית ונכונה.
• אין כמו בארץ הקודש.
• חייך לעולם והעולם יחייך חזרה!
• הפנה לעולם את הגב ואזיי תידפק בדכאונותיך המפולספים!
• אנשים נמשכים לטוב, לנוצץ ולשמח.
• אנשים סולדים מחסרי המזל.
• גם בנות עושות קקי.
• אימון מניב תוצאות מרהיבות.
• ניתן לשכוח מהכל, שליטה רבה וכמעט מוחלטת יש בידינו, ואנו משתמשים בחוסר שליטה כבתירוץ. במילים אחרות - כולנו קשקשנים ועוגבים בשכל, ואני בראש.
• אין כמו ראשים!
• עצלנות מניבה שינה מתוקה ובסיומה מורה זועם/ת ורגשות אשם.
• סביר להניח שתבטיחו לעצמכם כי תימנעו מעצלנות שכזו להבא. זה לא יקרה, ליידיז אנד ג'נטלמן.
• שביתות הן שכונה, שכונה זה נפלא.
• השיר "הכוכבים דולקים על אש קטנה" הוא על זונה.
• גם "רוקסן" של the police.
• גם "שולה", של אטרף.
• ישנו שיר נוסף של מאיר אריאל הרומז על זנות!
• כל פרשת שיריי הזנות הזו הניבה את הרס ילדותי, מחי דמעה.

פוסט זה אינו מספק מבחינה כלשהי ומצמצם את נוכחותה של אחת השנים הדגולות עד הלום, אם כך אסכם אותו בתמונה כהרגלי לפני שאאתחל אותו בעצבים כבדרך כלל!

אוהבת,

אוליביה. :]

נ.ב: תובנה נוספת: לכתוב נ.ב בסוף אכן, גורמת לך להישמע אינטיליגנט.

נ.ב2: בסוף חפרתי אינדיד, כמה צפוי!

 כל עניין הישיבה בכיתה מסובך להדהים. שימו לב - עליך לשבת בכיתה ללא ניע, משמע לשבת, ולהאזין. תנודות חדות ועזות עלולות לגרום להוצאתך מהכיתה או לנזיפה. כאשר יש לכתוב את שעל הלוח או לסכם, עליך לעשות זאת.

יצא לי לשכוח את הפרטים הללו במהלך השביתה הנסגדת, ונזכרתי בהם בבת אחת כאשר הוטחו בפניי לפני כשבוע מיד עם סיומה.

מצד שני, התיכון שלנו כה מושלם עד שאני מרגישה ברת מזל מדיי! אולם יחד עם זאת, ועם כל הכבוד לכך שזהו אחד מהתיכונים המשובחים בישראל, שכונה היא שכונה ותוקפה חל בכל מקום, אולי אפילו בהארוורד! ושיעור מתמטיקה 3 יח'ל הינו כצפוי מעין טריפ נינוח לעולם השכונות. עד כדי כך שבשיעור האחרון נשאל מורינו הנפלא, שכבר צווח "מה אתה הומו?!" בעבר לתלמיד פעור להחריד אשר נכשל בפתירת משוואה שככל הנראה נכתבה לכיתה ד', ועל כן רכש את אהבת כולנו - "אפשר להביא נרגילה לשיעור הבא? זה יעזור לי להתרכז!!!". כל האמביציה לעלות ל-4 יחידות נאלצת לפוג כאשר כל שיעור מסתכם בהנאה כזו ממולחת. אין שכל אין דאגות!

גם שיעור לשון לא מזיק, מפני שבכיתתי אנוכי יושבת לצד לא אחרת מאשר הילע, חברתי הנפלאה בעלת עיניי השדה הירוקות וההומור הדבילי. נוסף לכך היא תלמידה כה מבריקה, שכל יומני מעוטר בכתביי "היסטוריה, להעתיק מהילע את מה שכתבו על הלוח!", "להעתיק מהילע!", "להשלים מהילע!" וכו'. היא נאנחת ומובן שברוחב יד מגישה את מחברתה המושקעת, לי, קיסרית הבלאגן הבלתי מעורערת, שבניגוד לשאר נערות היקום שמעטרות כל כותרת בתריסר ורדים סגולים וצהובים, אני עצמי מורחת בעט, בפנדות דקות ובכתב המתיימר-להיות-נאה כל כותרת, ולמעשה יורה מנטלית בנפשה המיוסרת של הילע וכל שאר חובבות האסתטיקה המקיפות אותי.

בכל אופן, בשיעור לשון ערכנו חזרה על החומר. "טוב", פתחתי בדבריי. היא הרימה מבט וציפתה לשמוע הארה מפגרת כתמיד, אך הפתעתי אותה ויריתי, "בואי נחזור על החומר. שם עצם - קנאה!"

"מופשט".

"ספר!"

"מוחשי".

"שולחן!"

"מוחשי".

"הממ... יד!"

"מוחשי".

"דולפין!"

"מוחשי".

"ויכוח!"

"מושפט".

"נחיר!" צווחתי, "אוה, זה מיוחד - אי אפשר לחוש אותו, אז הוא מופשט, אבל פחות או יותר, אפשר לראות אותו!"

"נחיר מוחשי, נוע!!!" היא סיננה ומיששה את נחירה בחינניות נשית. לא.

"דהה, הילע. אלה הם דפנות הנחיר, לא מהות הנחיר. לא עצם קיומו".

היא המשיכה לנסות ולחוש בנחירה אך עצרתי אותה לפני שיהיה מאוחר מדיי והאומה תבחין בתנועותיה מעלות הגירה.

"טוב, הפעם אני אבחן אותך, מטומטמת", היא אמרה, "דף?"

"מוחשי!"

"עין!" ולפני שהספקתי לעפעף היא צווחה, "אההה, עין אי אפשר לחוש!"

אצבע מהוססת נתקעה בעיני וגרמה לי לדמוע קלות ולהתמרמר עקב הפזיזות. הילע המשיכה במסעה. "טוב, לא משנה. אמממ. שוקולד!"

"מוחשי! מוחשי! מוחשי! מוחשי! מו - "

"בסדר, תפסיקי לקפוץ כל פעם שאומרים לך את זה. בקבוק!"

"מוחשי!"

"אהבה?"

"מופשט!"

"המורה?"

"מוחשי!"

הילע סקרה במבטה את הכיתה. "יואב?"

היישרתי מבט לעבר יואב החתיך. "מופשט, ומופשט הרבה..."

"נוע!!!"

כל עלילות בית הספר הציפו את ארוחות הערב המשפחתיות. הוריי כמעט ונחנקים מהמזון בכל פעם שאני מספרת על עוד ועוד סיטואציה אשר נראית כך:

• נוע נמצאת בשיעור / הפסקה / תזוזה מתמדת.
• נוע מניחה הנחה מוטעית לפיה, היא חיה בסדרת ריאליטי, ועליה לעניין את הצופים לבלי דיי.
• היא עושה מעשה מטופש להחריד.

בל נשכח את יום האתמול, בו חברתי היקרה וזהובת השיער, רוני, הביאה עמה שוקולדה לבית הספר.

ולא סתם שוקולדה - ייסלח לי אלוהיי הבלוגייה על הפירסום הסמוי, אמן - קינדר בואנו!!!1123.

אממה? טרחה העלמה רוני להסתיר מעיניי את העובדה הנ"ל ורק בתום ההפסקה וההתרוצצות, בה שבתי לכיתה, היא אחזה בי במבט מרושע, הראתה את העטיפה הריקה ואמרה דבר מה שלא שמעתי, מפני שהייתה שקועה בלקרוע את עיניי מחמת הלם ולקלל.

השיעור שלאחר המאורע היה היסטורי, ואכן היה זה שיעור הסטוריה. רוני חטאה והסתירה מפניי, זו ששוקולדה הולך לפניה, עולות הדמעות - שהיה ברשותה שוקולד, ו-וואחד שוקולד, אינעל זין.

אם כך, פתחתי בקרב.

• הדבקתי צלוטייפ על שערה.
• העניין השתכלל - הצמדתי לשערה האומלל צלוטייפ שבמרכזו עטיפה של חטיף גרנולה מפורר.
• צבעתי חלק נרחב משערה בעזרת מרקר כחול.
•  הדקבתי עליה שלט עליו כתוב "Fuck me".
• קשרתי את שערה לבלי הרף.
• ציירתי על גבה.
• חנקתי אותה בעזרת צעיפה הצבעוני והיפה.
• עשיתי לה מסאז' ותוך כדי כך צבטתי אותה וקישקשתי עליה.

היא עוד העזה להשליך לעברי את העטיפה ולומר, במבט המרושע ביותר שראיתי מימיי, "קחי מתוקה, תריחי" והילע נאלצה להשתמש בכל פיזיותה בכדי לעצור אותי מלחבוט בה עם ספר ההיסטוריה בראש וכו'. לאחר מכן גם הבחנתי בכל אלו היושבים מאחוריי גוססים מצחוק. תמיד ידעתי שייעודי הוא סאדיזם. סתם, לא ידעתי זאת מעולם.

אותה הרוני אגב, ערכה איתי קרב עיניים בשיעור האנגלית, בו שם המורה המלמדת הוא, רוני. וכאשר רוני המורה פסעה מאחוריי הבלונדה ההיפר-אקטיבית, המנומשת והמבריקה שהעמיסה על אפה טושים בכדי להצחיק ולהכניע אותי בקרב, מובן שצעקתי לה - "רוני, קשר עין", והמורה המבוהלת רוני הביטה בי בשתיקה והכיתה לועגת עד עצם היום הזה.

ובכלל, בכל שיעור אני תוקעת גולגול פעוט במרכז הראש, כי אחרת אינני רואה את הלוח, אלא גושים מסולסלים ובלונדיניים. היושבים מאחוריי נכנעו ואלו אשר לומדים איתי כבר התרגלו ללוק הקקדו המקסים.

השביתה ללא ספק השביתה את נימיי נפשי. שיעורי בית? שיעורי - מה? או עבודות להגשה, כאשר אני חיה בבועה לפיה הגשותיי היחידות הן הגשת הפעולות לראשג"דית! אני מרתקת את עצמי למושב הכיסא וכותבת פעולה, כאשר אני מגלה כי ישנם שיעורי בית ב(השלימו את החסר כרצונכם) (לא, "חינוך מיני" זו בדיחה חרושה מדיי). אני בלתי מאורגנת בצורה המשכיבה אותי לישון בכל יום מאוד מאוחר, וגורמת לי להיסמרטט בכל בוקר מהמיטה כמו איזו חלה עם עובש מתקדם וזחל.

הפאדיחות אותם אני מערימה על גבי הם אין-סופיים. אפילו מנוחה תמימה בלווית ידידי הטוב ביותר במחששה המרוחקת ביותר בחניית התיכון עלתה בהערות סרקסטיות מפי המורה להיסטוריה, שהייתה חייבת, חייבת! לחנות לנו ממש מול הנחיר. הא, נחיר.

בכל מקרה, הסילבסטר קרב, וחבר יש רק בארתור.

אני מעוניינת מאוד לסגור את הבלוג אך דוחה את המועד.

והחיים ביזאריים ויפים, כמובן.

לימדו כל עוד נפשכם בכם! אל תפריעו למורים, לא יפה. ואם אתם לומדים עימי בתיכון, מגניב לכם! מפני שהתיכון גזעי לאללה.

אוהבת,

 (תמונה ישנה להחריד ומעצבנת, כולי צער)

אוליביה.

טיול השישיות-שביעיות היה מופלא!  הידד!

ועתה, אני כותבת לנושא החם. לרוב אין זה קורה! אתם מוזמנים להזיל דמעה. ומדוע בחרתי לכתוב לו, אתם תוהים?

מפני שהוא קפץ לי לעין, זה למה. פתחתי את ישרא-פוזה בתמימות רבה ולפתע הכותרת 'ידידות בין גברים לנשים' גרמה לי לחייך חיוך רחב אשר לא יבייש ברבי.

קשר אפלטוני - האם יש כדבר? זה לא מכבר שוחחתי עם מישהי בנושא. ציינתי בפניה את התיאוריה המבריקה שלי - "אפלטון היה בחור פעור. בחור כושל", והיא הסכימה במלוא פה. כי אף על פי שאפלטון הי ה פילוסוף דגול, אני מניחה שהוא המציא את המונח המחורבן ובכך הוא סיבך את חיי רבים.

כשאני בוחנת את קשריי עם ידידיי הטובים ביותר נפעמת אנוכי לגלות, כי אני, היא, המפשלת.

גבירות ואדונים, פוסט כעור, מעצבן וחסר-מורא לפניכם. אני אישית אותו שנאתי עד מאוד, בהצלחה!

היה היה ברנש, היה הייתה ברנשית. ביום מן הימים הם נפגשו אצל חברה, היה זה לערב שישי וכהרגלם הם יצאו והתנהגו בכסילות-נעורים. לפתע פלאפונה צילצל. היא פרחה-ברחה לה לקומה העליונה ושוחחה בלהט, בכתה קמעה. "כן, החיים שלי לא טובים עכשיו בגלל - כן. אני יודעת. אמ-המ. אבל מה אני יכולה לעשות? כן, כן, וזה לא עוזר, כי... אבוי, אני בוכה..."

לפתע היא הרימה את עיניה הדומעות ובפתח צללית בעלת רעמה שאטנית ועיניים עצומות ואפורות בהתה בה. היא סיננה, "ברנש, תלך בבקשה", אך הברנש מאן לעזוב. הוא המתין שתסיים את שיחתה.

בתום השיחה היא משכה באפה והתייפחה. היה לה קשה, כאוב וכל זה. הוא הביט בה במבט מזוגג ומזורגג הוביל אותה חזרה מטה במדרגות, ניצב מולה בחשכת חדר ריק אשר בפינת הקומה, קירותיו היו לבנים כחדשים והד פעוט נשמע בו, ונדמה כי צללית אפורה-כהה מנחה את כולו - ולחש לה, " ברנשית, אני יכול לעזור לך".

" נננאאאמממ".

" תני לי את היד שלך", ארשת פניו הייתה רצינית, " ואני אעזור לך".

היא המתינה מספר שניות, גיחכה בליבה על הדרמטיות והושיטה את ידה. הוא אחז בה. ידו הייתה חמה כלבה, רותחת. לחה. אחר הוא החל לדבר איתה, שיחה קצרה שהובילה לקשר המוטרף ביותר בקוסמוס, בחיי.

הם היו לידידים הטובים ביותר על פני האדמה. היא נפתחה בפניו לאין שיעור, פנתה אליו בכל, סיפרה לו אף על דבריה האינטימיים ביותר - אט-אט גם הוא שיתף אותה. בהפסקות הם היו מסתובבים יחדיו, נפגשים הרבה מאוד מחוץ לכותליי בית-הסוהר, ובצופים, בטיולים, עם רדת החשכה, הם התבודדו לשיחותיהם ההזויות.

היא איננה ילדת-סודות אך בכל זאת היה זה הישג, הוא ידע את כולה ואפיין אותה ללא קץ.

ידידות זו הייתה בריאה ונאה, הוא לעזור לה ניסה בחדווה והיא צייתה. אך לאט לאט, ככל שהם התקרבו יותר, התקרבו לכדיי טירוף, התקרבו כך שהוא יכל לדקלם כל פרק ומעשה שעשתה היא, התקרבו כך שכל אדם שהיא הכירה אשר הכיר גם אותו, היא הייתה מציינת בחיוך - "כן, זה ברנש, הוא יודע עליי הכל" - והברנש היה מאשר - אך לפתע היא, ברנשית צעירה ומבולבלת, שהייתה אז מחוזרת מאוד, עצובה מאוד ונרגשת מכל, החלה לפתח בראשה עלילות מיניות, עלילות רגשיות - היא נפלה בחיק האהבה וטבעה בה כאחוזת טירוף.

הדבר היה דומה לטביעה דרמטית באוקיינוס אך בסלואו-מוושן - וזה החל לדגדג ולכאוב. לפתע פניו האירו את יומה והשתוו לשוקולד ברמת הדיצה שהייתה כשהיא ראתה אותם (אך לא נגסה בהם, שומו שמיים). מילותיו נהפכו חמוצות ואת הבעות פניו יכלה למנות, מגע גופו החל להעלות בה רעיונות לעלילות חסרות בושה והבילוי בחברתו הפך לדבר-מה שלו יש לצפות. היא הייתה נכנסת לכיתתו בלי סוף בכדי " לקחת משהו שהיא שכחה משי, כפרעליו" או " לחפש את שמוליק, איפה הוא? ראיתם אותו? ראית אותו, ברנש? כן?".

כשהוא ניגן על הגיטרה היא התמוגגה, כשהוא דיבר היא התלהטה.

לכל הסיפור הנחמד הלז יש בעיות מספר:

• ברנש זה הוא אומנם בנאדם טוב-לב אך טיפוס יהיר ו-וואחד מנייאק.
• ברנש זה קורא כאן, וטקסט זה יעלה לי באוזן או שתיים, אוליי אף רבע-טחול ההכרחי לעיכול (כן? רגע, טחול אחראי לעיכול? למה אחראי טחול?) ובגלגל עין ירקרק.
• ברנש זה לא אהב אותה חזרה, אך -
• היא סברה שכן.

בחייכם, מהו תפקידו של הטחול?

הכל גם החל להיות מטורף כאשר הוא החל לפגוע בה. הוא פגע בה הרבה וללא היכר והיא חטפה זאת כחץ שחור ברקה, היא חטפה סכינים במרכז הבטן מלשונו והיא דיממה והתייסרה מכל מילה. האהבה הזו החלה להיות מוטרפת. הוא ידע אודותיה מפני שהוא הכיר אותה כה טוב. היא, מצידה, התרחקה והתקרבה אליו ולגופו לאין שיעור. היא החלה לחזור לנישת העצב ממנה פסעה בעזרתו, מפני שכאב לה מאוד להיות פסיכית מפגרת על כל הראש, גוועלד.

ופה נכנס לתמונה פוצי. פוצי, הפך, ככל שגדלה אהבתה לברנש, לידידה הטוב ביותר. הם החלו לשוחח רבות, להתחבק רבות, לתקשר המון. הקשר ביניהם היה שונה, בריא, נורמטיבי ומהנה. וכאן עולות עובדות מספר, משונות לאין שיעור:

• כשנתיים לפני הפרשה, חשקה מעט הברנשית בפוצי.
• זה חלף לה לחלוטין.
• פוצי היה החבר הטוב ביותר של ברנש.
• רציתי שיהיו ארבע נקודות ועל כן ישנו הסעיף הזה, אשר פחות-או-יותר ריק מתוכן.

כאשר הדם מפגיעותיו חסרות האלוהים התקרש אך צילק אותה, היא מצאה מנוס בידידות הפורחת עם פוצי, שבלטה בקרב חבריה מפני שהיא הייתה הנפלאה מכולן. פוצי וברנש כבר הבינו ללא מילים על כך שהיא נפלה חזקות באהבה, היא מצידה בהחלט שאיבדה את דעתה - חבריה הקרובים החלו לבודד אותה ולשוחח עימה, לדאוג לשלומה המעורער, להרגיעה, גם הוריה דיסקסו עימה על הרגש הבלתי-בריא אך היא מצידה המשיכה לבלוס, לכתוב ולהשתגע.

כאשר העניין עם ברנש הגיע לשיא - היא התוודתה על הברור מאליו אך הוא העדיף את חברתה הטובה - היא התנחמה בידידות האפלטונית להפליא עם פוצי. היא נפגשה עימו והכל היה נפלא וטהור.

אך עובדות מספר צצו והוכיחו סופית כי ידידות אפלטונית נוצרה עבור נזירים:

• הוא נהנה, נפתח, מצטחק להנאתו נמשך אליה ובקרבתה.
• הוא חיפש את חברתה.
• היא ריגשה אותו רבות.
• ומפני שהמסורת בפוסט זה היא ארבע נקודות-מרצדות-גזעיות בצד העובדות, אסכם באומרי - הוא התאהב בה.

את ניחומיי אהבה זו היא מצאה בחיק ידיד נוסף, נקרא לו, נניח, חמד. חמד יפה התואר והיא התקרבו עקב סמול-טוקס מוצלחים במיוחד וחוש הומור כמעט זהה, והם קרובים עד אימה. ולא, אין האהבה חירבנה את היקום פה, אך הם הסכימו שניהם כי המתח המיני ביניהם עצום עד כדי פירכוס, אך כל קשר שאינו אפלטוני ביניהם יהיה פסול מסיבות רבות, וכך, עד עצם היום הזה, בכל מפגש בין הצמד-חמד ישנה בעירה מינית עליה הם נוטים להתבדח, מפני שאת הלהבה הכתומה אשר נוצרת ביניהם יש לכבות - קשרם מותר כל עוד אפלטוני הוא, ואפלטון, ידידיי, הוא פלוץ מזערי ויווני בעל זקן וחיבה לפילוסופייה, ותו לא.

הדוגמאות אשר ניתן לחלק הן רבות מספור, שלי ושל מכריי אשר טעמו את טעמה המר של אהבה מסוג זה. אך מסקנותיי הן לא שאין קשר בין שני-המינים (ישרים) או בני-אותו-המין (נוטים), אלא כי כמעט ותמיד ישנו מתח מיני. לעיתים הוא יתפתח לכדיי התאהבות, אך המתח המיני עצמו נשאר.

השגיאה באהבת אדם כברנש לא תחול בשנית אך היא חוויה משונה אשר כיום יש לגחך עליה, והקשר עימו כמובן, מעוות כרגיל, אך עתה עיוות שונה לחלוטין . מה אומר ומה אגיד, מה אכתוב ואיך אטריד - סטרייטית אנוכי ובנים מחבבת והקרבה אליהם מעלה בי תהיות מחורמנות מפני שכזו אני, אך עדיין - ישנם בנים המהווים חברים טובים ובני-שיחה, והבילבול מתמשך.

השאלה נצחית והמעייפת להחריד - האם ישנו קשר אפלטוני? - הינה שאלה פילוסופית שאגב פילוסופיה, לו אפלטון היה בין החיים עתה, הייתי אונסת אותו לדון בה ובכך להניח לחרמנים אשר ביננו. איך שלא יהיה, רבותיי, מתח מיני הוא בריא וחביב, אך

שימרו על עצמכם, העולם הוא ג'ונגל אימתני ואנחנו, נמלים. (אמרתי לכם כי השביתה ייבשה את השכלתי המעורערת בלאו הכי).

ואגב, נופפו יפה-יפה לשלום לשביתה החופרת אך הנסגדת בתבל - להת', שביתה! נתראה בשנה הבאה!

אוהבת ,

אוליביה. :]

בחייכם, מהו תפקידו של הטחול?! אין מוטרדת ממני בתבל כרגע.

נ.ב: חפשוני בפייסבוק! אנוכי Noa Goren. ואגב, היזהרו, הפייסבוק הלז ממכר כמו שוקולד, ניקוטין וטיפקס גם יחד!

נ.ב2: האם זו עונת היציאות-מהארון? בחיי, כמה נוטים יש ביננו?! רבותיי, אנא פסקו את יציאותיכם במהלך השנה כדי שפרשות מסוג זה ישובו לרגש, תודה.

נ.ב3: זקוקה אני לעבודה, היש הצעות בקרב קוראיי?

נ.ב4: רק מפני שהמספר 4 כה דומיננטי בפוסט זה.