אכן, קרם ידיים.
טוב, אז מסתבר שחיי גמורים באופן סופי ומוחלט.
זה הזמן למצוא אקדח הולם ולהשתמש בו, פיגיון, או כל אמצעי אחר.
הכל התחיל אי שם בפסח. התארחתי אצל סבא-סבתא ונוכח פני הפיצה הדומות שעיטרו את ראשי, הציעה סבתא הצעה שהתקבלה בברכה.
קוסמטיקאית, או פסיכולוגית/ארכיאולוגית פנים.
"בכל זאת סבתא, בפעם האחרונה שהייתי אצל קוסמטיקאית, היא בירברה דברים על יופי וסבל והציעה שאחרי הטיפול אדגמן את מי הפנים שלה, או משהו כזה".
"אני זוכרת שהיא הציעה משהו בסגנון. אבל את מאוד רצית לטפל בפנים שלך לאחרונה, לא?"
למען האמת, אני חושבת שכל הייבובים שלי על זה שאני דומה לצלופח ולפיצה, מסגירים את העובדה שאני רוצה טיפול.
וכך הייתי בדרכי להראות לפסיכולוגית-פנים הזאת מראות שלא ראתה מימיה.
היא הייתה רוסיה יפהפייה וגדולת מימדים, עם שיער חום וקצר ופנים חלקות ויפהפיות.
"איזה מותק. זאת הנכדה שלך?"
לא, זאת סתם בחורה מחוצ'קנת שנאספה מהלכת ברחוב.
"כן".
"מתוקה. איך קוראים לך?" היא שאלה בקול חם ואז התלהבה מגוש הליפה המתולתל והצהוב ששהה מאחוריי (ולא, לא כבשה שעברה בקירבת מקום, אלא השיער שלי).
"נוע".
"בואי נוע. שבי פה, אני מיד אחזור. בינתיים אשים לך קצת מוזיקה ברקע."
מה כבר יכולתי לעשות? המוזיקה הייתה מאוד מרגיעה ורוממה לי ת'מצברוח. הפסיכולוגית פנים הייתה מאוד יפה ונחמדה וגם היא רוממה לי ת'מצברוח. אז שמחה, קופה וטובת לב נשכבתי על מיטת הטיפולים וחיכיתי לסבל שהיה בפעם האחרונה.
מה שלא קרה, לבסוף.
היא עשתה טיפול שונה. היא שמה לי כל כך מיני פילינגים חביבים על הפרצוף, ואז עיסתה לי את הפנים.
וכאן אני מגיעה (סוף כל סוף) לפואנטה. אכן, ילדים. ה-פואנטה.
כשהיא עיסתה את פניי העכבריות, הרגשתי את הדבר המדהים והנעים ביותר עלי אדמות (חוץ ממושיקו, חתולי היקר ומתיק הפרווה הורוד של פאריס הילטון).
הפאקינג ידיים שלה.
היו לה ידיים ענוגות ונעימות, כאילו מלאכים פיסלו אותן, ממש כאילו שזרו בהן חוטי משי דקיקים.
כאלה שגורמות לך לתהות על האפשרות לכרות אותן ומגופה וללבוש אותן כצעיף.
וכך, לרשימת האובססיות האינסופית שלי, נוע הקטנה, נוספה אובססיה, והיא: ידיים כמו שלה.
המטרה: ידיים כמו של הארכיאולוגית פנים. (משעשע, ההורים שלי ארכיאולוגים. לא של פנים, כמובן).
האמצעים: כל מה שנראה, מרגיש וקורא לעצמו "קרם ידיים".
{כלומר, קרם ידיים}.
כל בוקר וערב
צהריים ואחרי צהריים
דקה, שנייה ומאית שנייה
בשיעור או בעת בירבור
בספרייה או בשירותים של מסיבה
ליד או לא ליד מושיקו
בכל מצב, בכל מקום!
קרמידיים קרמידיים קרמידיים. (נשמע כמו פרסומת של ג. יפית).
וידיי עוד העזו להתעקש לשמור על מרקם עור, שבהשוואה לשל פסיכולוגית-הפנים, מרגיש כמו הבקע-הסורי-אפריקני או משהו.
ובכן, התאבדות עושה רושם של אפשרות לגיטימית.
היום: היום, שמנים. ><
השעה: שעה שלישית.
השיעור: תנ"ך.
הנוכחים: נו, באמת!
ובכן, ישבתי לי בכיתה והאזנתי. משהו על שמואל.
שלפתי את המשקפיים מהתיק. המשקפיים שלי, אלה שניתע (עם האובססיה למשקפיים) כל הזמן חוטפת ומתחילה לרוץ בהתלהבות (עד שהיא נתקעת בקיר, כמובן).
הן מידה שלושת-רבעי מינוס, שזו מידה מאוד קטנה וחסרת משמעות.
אני אוהבת אותן.
הן משמשות רק למרחק: טלוויזיה ממרחק, העתקה מהלוח ממרחק או טקסים וכאלה. רק אז אני עונדת אותן.
שלפתי אותן מנרתיקן, ואז הבטתי בפלא הזז: ידיי.
הן לא היו לחות כהלכה.
ולא נעימות כמו של הפסיכולוגית-פנים.
קרמידיים? אין קרמידיים!
ועתה, לתחליף:
מחדד - לא. מים - לא. מגבון - אין. כריתת ידיים - אין גרזן. קיר - לא עוזר. התאבדות - סורגים בחלון. בצפר איום ונורא.
רוקנתי את תוכן התיק עם הישמע הצלצול.
שפתון, ליפגלוס, מחשבון, נרתיק, עוד שפתון, שפתון שקדים, ואזלין, פתק ו -
אוה, ואזלין.
וכך, בעוד חברותיי וידידיי ניגשים אליי כמו בכל הפסקה ומיד נסים על נפשם בראותם בלונדינית קטנה וצוהלת מורחת עליה כמויות על כמויות של ואזלין, המון המוני המונים של ואזלין, צופו ידיי בשכבה עבה (מאוד!) ומשונה.
נראיתי בערך כמו דיונון.
אח"כ, שיעור ספרות.
נוע שולפת נרתיק.
נוע מרכיבה משקפיים.
נוע לא רואה כלום.
נוע מנקה משקפיים על המטלית של המשקפיים שנמצאת בנרתיק.
נוע שומעת גיחוכים.
נוע+סחרחורת.
נוע מחכה לצלצול והגיחוכים מתחזקים.
נועה+ריצה.
=מראה, שירותים.
נוע מורידה משקפיים.
נוע מרכיבה מחדש.
ונוע, כן, רואה יצור חיוור וחביב, עם שני מלבנים לבנים-שקופים-צהובים מכסים אותם. פשוט ככה: פרצוף עם שני מלבנים לבנים-שקופים-צהובים באמצע, איפה שאמורות להיות העיניים.
ככה ישבתי שיעור שלם, ולא הבנתי למה אני לא רואה כלום כמעט.
בגלל זה גיחכו.
היי שלום, שניים וחצי קוראים חביבים. תשרדו בלעדי. בשביל זה יש את זרובבלה.
אוהבת,
אוליביה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
