את המקרה הבא שלחה לנו ,Fake Reality מהבלוג אנורקסית לשעבר.

אני בטוחה שכל מי שקורא אותי מספיק זמן, כבר יודע וקרא על הנושא שאני רוצה לדבר עליו.

הנושא החם הוא "הפרעות אכילה", ולמרות שאני לא כותבת בדר"כ לנושא החם, זה עדיין משהו שנוגע בי, וחשוב.

אנורקסיה ובולימיה אלו מחלות של נפש. מחלות קשות מאוד, ורק מי שעברה אותן, או מי שהיה בקרבת בחורה שחולה במחלות האלו (וכן, יש גם בנים), יכולים להבין מה עושה המחלה הזאת, ועד כמה היא הרסנית.

אני הייתי שם. אני הייתי אנורקסית. זה התחיל מדיאטה רגילה, אבל פשוט איבדתי שליטה. רציתי רק לרזות עוד ועוד. רק עוד חמישה קילו, רק עוד אחד, רק עוד שלושה, ואז אני אפסיק, באמת, זה מה שעבר לי בראש. אבל לעולם את לא תהיי רזה מספיק.

חשבתי שאני בשליטה. הרגשתי שאני מעל כל אותן בחורות שמנות, מעל כל אותן אנשים שחייבים לאכול. הרגשתי שאני שווה משהו. אבל ככל שרזיתי, כך ההערכה העצמית של פחתה. מעבר למצב הפיזי -  חולשה, כאבים, בחילות, סחרחורות, מחזור שנפסק, ציפורניים שנשברות, קור תמידי, שיער נושר, ועצמות בולטות עד כאב, המצב הנפשי היה רעוע.

כל מה שחשבתי שאני אפס, שאני לא שווה. שרק אם אהייה רזה – אני אצליח במשהו. ואם אני אוכל – אני לא אהייה רזה יותר ואהייה עוד יותר אפס ממה שאני.

הייתי מדוכאת. אבדה לי כל שמחת החיים. פגעתי פיזית בעצמי. לא יכולתי ללמוד.

לא אוכל להעביר לכם את תחושת האושר שהצלחתי לא לאכול יום שלם. את תחושת האושר שהמשקל ירד. ואת תחושת האכזבה שנשארתי באותו משקל, או שעליתי במשקל.

המחלה הזו השתלטה עליי לגמרי, לא הייתי חיה. הייתי מתה מהלכת. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, אבל מספיק זמן. לדעתי, המשקל הכי נמוך שלי אי פעם בתקופת המחלה היה 38-39 קילו.

ההורים שלי לקחו אותי לטיפול, במרפאה להפרעות אכילה. הם הבינו שמשהו לא בסדר איתי, ושאני חולה. בהתחלה הסכמתי ללכת לאבחון, רק כדי לרצות אותם. חשבתי שזה סתם שטויות, ואני פשוט רזה וזהו. אולי בתוך תוכי רציתי עזרה. זה לא היה סתם. אובחנתי כחולת אנורקסיה קשה, ורק במזל לא אשפזו אותי.

בנו לי תפריט, אבל לא הצלחתי לעלות במשקל, להפך, רק ירדתי.

נקודת המפנה הייתה ביום שהדיאטנית שלי החליטה לאשפז אותי. בכיתי, וצעקתי ולא הייתי מוכנה לשכב בתל השומר. לא רציתי את זה.

באותו זמן החל הקשר עם החבר שלי. הבנתי שאם אני הולכת לבית חולים אני לא אוכל להיות איתו ולדבר איתו עוד, הבנתי שלא יהיו לי חיים נורמליים. הבנתי שאני לא רוצה יותר לגרום להורים שלי לבכות, ושמעכשיו אני נלחמת.

ונלחמתי. היה לי תפריט, תפריט שהוא קצת פיטום. והייתי חייבת להתמיד בו. זה היה קשה, כי לא הייתי רגילה לכמויות של אוכל. אבל החלטתי שאני חייבת. בהתחלה היו המון כאבי בטן, והיה לי קשה לאכול. הייתי יושבת עם אמא שלי ובמשך שעה אוכלת איתה ארוחת צהריים. אבל לאט לאט הצלחתי להתרגל לתפריט.

בנוסף, היה טיפול משפחתי ולקחתי כדורים שמעלים את רמת הסטרונין.

הייתה לי הרבה תמיכה. המשפחה שלי שעזרה לי מאוד, ובייחוד ההורים שלי, החבר שלי, והחברים שלי.

והיה לי המון כוח רצון.

והעליתי במשקל. והחזרתי לעצמי את ההערכה העצמית, ואת החיוך. הדיאטנית כבר נתנה לי חופש פעולה בתפריט, עד שהיא שחררה אותי ממנו לגמרי. את הטיפול סיימתי לגמרי לפני חודש. עכשיו אני בחורה בריאה, שאנורקסיה היא חלק מהעבר שלה, אבל לא עוד.

נכון, יש משברים, אבל אני יודעת כיצד להתמודד איתם.

אתם לא יודעים כמה בנות יש שחולות במחלות האלו. זו ממש מגיפה.

אני כותבת את הפוסט הזה בתקווה לעורר מודעות כלשהי לעניין. אני יודעת שאני רוצה אחרי הצבא להתנדב בתל השומר, ושאני רוצה לעשות משהו כדי שיתחילו לשים לב למחלות האלו ולהילחם בהן.

אני לא רוצה שאף בחורה תעבור את מה שאני עברתי, ושאף הורים לא יעברו את הגיהנום שההורים שלי עברו.

הייתי יכולה לכתוב פה: אנורקסיה זה רע, שהיא לא חברה. אני יודעת שאין מה להגיד לבנות שחולות ונמצאות בתוך זה. כי כל מה שאגיד הן יודעות, הן לא רוצות לצאת, או שהן כבר לא יכולות.

לכן הפנייה שלי היא בעיקר להורים שיכולים לקרוא את זה – שימו לב לבנות שלכם. אל תתנו להן לגווע.

הפנייה שלי היא לאנשים שקוראים פה, שחושבים שמישהי שהם מכירים – חברה, אחיינית, בת דודה – חולה באנורקסיה או בולימיה – בבקשה תפנו להורים של אותה נערה, שיטפלו בה.

כי אסור להזניח. אסור, אסור, אסור. אפשר לטפל בזה.

הפנייה שלי היא לבנות שמתמודדות כרגע עם הטיפול במחלה – תהיו חזקות. אני עברתי את זה, ואם אני עברתי – כל אחת תוכל. תהיו חזקות ואל תישברו, בתוך תוכן יש את הכוח לזה.

תודה לFake Reality  אני שמחה לשמוע שיצאת מזה בזמן ושהיום את בריאה, אני מקווה שהמקרה שלך יעזור לעוד הרבה אנשים להבין.

ייקח לי כמה זמן לפרסם את כל הסיפורים לא חשבתי שזה יבוא בבת אחת אבל אתם עדיין מוזמנים לשלוח.