את הסיפור הבא שלחה לנו לי מהבלוג, היא אחת מהאנשים שבחרו בחיים ואני תומכת בהחלטה שלה!

שלום, קוראים לי לי.

גיל - 14.5

כיתה - ט'

גובה - 1.63

משקל - 63

BMI (עפ"י האתר הזה) - 23.9

אני זוכרת שההתעסקות במשקל החלה בערך בכיתה ו'.

הייתי ילדה מלאה, אפשר להגיד שהיה לי משקל עודף. הירכיים שלי היו כמו שני גזעים,הבטן שופעת ולא היה לי ביטחון עצמי.

זה הפריע לי, וחשבתי בעיקר על מה אנשים חושבים עליי, במראה החיצוני.

בכיתה ז' התחלתי דיאטה לבד, בריאה ומלאה בירקות. אני חושבת שירדתי 6-7 קילו.

הייתי מלאת מוטיבציה להמשיך והלכתי לדיאטנית שעזרה לי לרדת עוד במשקל.

סה"כ ירדתי 15 קילו וההרגשה הייתה נפלאה, הייתי מאושרת, אבל לא מסופקת.

סוף כיתה ח', הצתרפתי לנוער העובד והלומד, ומשם ואפילו לפני הכל התחיל להדרדר.

עליתי במשקל, למשקל 65 (המקסימום) והרגשתי נורא עם המשקל ועם איך שאני נראית.

השנה, באמצע כיתה ט' המשקל והאכילה שלי שיגעו אותי והתחלתי לקרוא על פרו-אנה ופרו-מיה.

בהתחלה לא אכלתי אבל במהרה נשברתי, וכעסתי על עצמי כל כך, לא יכולתי יותר.

בפסח של השנה, היינו באילת עם הדודים ואכלנו (לא הסדר), ברגע שניכנסנו לחדר שלנו במלון הלכתי להתקלח ושם הקאתי, ובכתי.

זאת הייתה הרגשה מעורפלת של עצבות בגלל הכניעה שלי ושמחה בגלל שמצאתי פיתרון להשמנה שלי.

שבוע אחרי הקאתי שוב, למרות שלא אכלתי הרבה באותו היום, ושוב אותן רגשות הציפו אותי.

לפני כמה חודשים חשבתי על כל הסכנות שבזה ועל התוצאות והבנתי שאומנם אני לא רזה אבל להיות אנורקסית זה לא משהו שאני רוצה להיות.

עכשיו אני עושה דיאטה בריאה, אבל תמיד תהיה לי התחושה של הגועל מהאוכל, אפילו שאני לא יכולה בילעדיו.

הרצון לחיות עלה על הרצון לרזון.

שחקנית.