This is me then רשמה בבלוג שלה בנושא, מנקודת מבט של מישהי שעובדת בעסקי הדוגמנות.

בתור אחת שעובדת בעסק, בעולם שבו הפרעות אכילה וסמים לוקחים חלק נכבד,

אני חושבת שאני חייבת את זה. לפחות לעצמי.

אחת התקופות המאושרות ביותר בחיים שלי הייתה כשהייתי בת 17. הייתה לי עבודה טובה שנהניתי ממנה, היה לי חבר מדהים שאהבתי בכל נפשי. הכל נראה לי מושלם. במשפחה שלי, ובכלל כעם, אנחנו נוהגים לחגוג עם אוכל. הרבה אוכל. ועליתי קצת במשקל בתקופה ההיא. עלייה שגררה נזיפה מצד הסוכנות שלי, והשעיה עד שארד בחזרה למשקל שבו הייתי. במקום לעשות בחוכמה, עשיתי את הדבר הכי קל. פשוט הפסקתי לאכול. התחלה של אנורקסיה. התחלתי להתחמק מארוחות, להגיד שכבר אכלתי, כל התסמינים של המחלה האיומה הזו.

אני הייתי מה שנקרא 'אנורקטית', במשך תקופה. אמנם לא ארוכה, אבל תקופה.

אני לא אהבתי את המצב שהייתי בו, ואנשים התחילו להבחין. לראות שקורה משהו שהם לא מבינים. למזלי, הם הבחינו בזה תקופה קצרה מאוד אחרי ההתחלה.

אם נדמה את זה, זה יהיה ככה. אני ישבתי בתוך בור שחור ועמוק. בור צר ומדכא. והם, כמו מלאכים מהאור, באו ומשכו אותי מהידיים בחזרה למעלה. הם הוציאו אותי מהבור הזה.

זה לא שווה את זה. זה לא שווה את הסבל ואת ההקרבה.

הדבר הזה שנקרא הפרעות אכילה לא שווה את החיים שלכן, בנות. זה לא שווה כלום.

עדיף להישאר עגלגלות ולהפסיד עבודה או משהו אחר, מאשר להיות רזה ולהפסיד הכל. אני הייתי שם. אני מכירה את זה. אני יודעת מה זה. זה כמו מפלצת שגוררת אותך למטה. גוררת אותך בכוח.

בהתחלה אתן ממשיכות עם זה, זורמות עם זה, וחושבות שתוכלו לצאת מזה ברגע שתרצו, אבל זה לא ככה. זה סוחף אתכן עד שזה משתלט עליכן לגמרי.

ושוב פעם, כי זה חשוב-

תישארו עם הקילו, שניים האלה. זה לא שווה את זה. שום דבר לא שווה את זה.

זאת עובדה שרוב הדוגמניות סובלות מהפרעות אכילה או סבלו או יסבלו, זה לא שווה את זה! תקשיבו למישהי עם קצת יותר ניסיון.

תודה לך.

תשתפו אותנו ואנשים אחרים, תתייעצו איתנו וגם תקבלו תמיכה. תפרסמו את מה שעובר עליכם גם כאן, גם השמנות יתר ואכילה כפייתי נחשבים להפרעות אכילה מסוכנות! תשתפו.

לינט.