i'm gone עברה ועוברת התעללות מצד ההורים שלה, הגיעה למצב של אנורקסיה וגם ניסתה להתאבד. בת 19.

לפעמים אני יושבת לעצמי, עם סגריה ב 3 לפנות בוקר, מתפללת בשקט בשקט, שהקולות בראש שלי לא ישמעו, שאני רוצה עזרה. אני רוצה לצאת מזה כבר! אבל אז מיד מבקשת אלפי מחילות מהקולות "סליחה-לא-התכוונתי-זה-היה-משבר-חד-פעמי, אני רוצה להיות רזה " . החיים שלי לא היו קלים. נולדתי לאמא דכאונית, מטורפת במקצת, בעלת משקל עודף שהאשימה אותי מהיום הראשון שנולדתי שאני טעות ובגללי היא השמינה. אבא שלי הוא החיים שלי, והמוות שלי. עד כיתה ט' לא ידעתי שאסור להרביץ לילדים שלך- חייתי בבועה שההורים שלי סיפקו לי, ובתמימות שלי אמרתי משהו על כך מול ילדה מהכיתה, והיא עמדה עם פה פעור. עברנו ממארוך, לחביטה על הקיר עם הראש, לחגורות עור, לאגרופים, למגהץ , ואפילו עד לגיל 16 שבו הוא ניסה לחנוק אותי כי עשיתי עגיל מסכן באוזן ללא הסכמתו. אחרי כל זה, הוא האדם הכי חשוב לי בחיים. הכי רגיש (אני לא סותרת את עצמי, יש לו פרצי זעם אבל אני האדם הכי חשוב לו בחיים), הכי אוהב.   המשפחה שלי, המורחבת, באה ממסורת מאוד קשה, מגבילה, אוסרת. אסור לי לצאת עם בחורים, אסור לי שכב, אסור לי לעשן, אסור לי לצאת מהבית מאוחר מהשעה 10. ואני בת 19 פאק !!!            "חייבים להראות מושלמים מבחוץ ואת הפגמים השאירו בפנים". זה מה שההורים תמיד למדו אותי.         עלינו לארץ כשאני הייתי בת 6 ואחי הקטן בן 3. הילד הקטן הזה, שפעם היה בלאגניסט וספורטאי לא קטן, הפך להיות מנוכר, דכאוני, חסר תיאבון לחלוטין, שכל היום מרצד מול המחשב. זה רק מוכיח שלא רק אני נדפקתי.          נכנסתי לכיתה א' מיד כשהגענו לארץ, בלי לדעת מילה, ולאט לאט הפכתי למצטיינת. הייתי המצטיינת השכבתית עד כיתה י'. כיתה י"א הכל כבר היה יותר מדי. תמיד אבא דחף אותי ללמוד עוד ועוד, הרביץ לי כשלא עניתי על הבוחני ערב שהוא המציא לי ועשה לי מדי יום..              עברנו דירה לדרום הארץ בסוף כיתה א', ומאז כל חופש גדול שהיה לי "ביליתי" אצל סבתא וסבא שלי בצפון ( איפה שגרנו פעם). זה היה סיוט אחד גדול. מילא "חופשה"... אבל לא יכולתי לעשות כלום, וסבתא שלי כל הזמן הכריחה אותי לאכול באוכל. היא הייתה ממלאה שולחן שלם ל 6 אנשים ומצפה שאני אוכל הכל. חודשיים של סיוט עברו עליי. התחננתי כל יום בטלפון להורים שיקחו אותי משם. הרגשתי שהם מזניחים אותי , שאני משמינה, שכואב לי הכל, שהיא לא מבינה שהיא מטורפת. בגיל 8 כבר אמרתי להורים "אני שמנה".   בעקרון אם אני מסתכלת על זה עם עיניים אובייקטיביות ומורידה לשניה את המחסום מהאוזניים, הייתי הכי רזה ביסודי, ואחת מהרזות בתיכון.   אבל לא כזה רזון חפשתי. חפשתי ואני עדיין צדה את הרזון החולני. בנוסף גם הפחד שלי מאוכל ומאכלים מסויימים עוזר לכך.             למדתי ונגנתי בפסנתר, ועשיתי כל מה שההורים רצו, אבל אף פעם זה לא היה מספיק.  בגיל 8 כשהייתי אצלה כבר התחלתי להחביא אוכל, לזרוק מחלון, לשים בפה וללכת ולירוק בכיור.. הייתי צוחקת עם הבנות דודות הקטנות שלי, שאני יכולה לא לאכול כלום מהארוחה, אבל שהצלחת תהיה ריקה.. והן היו מביטות בי בתשואה .... כשחזרתי לבית הספר, שומדבר כבר לא היה אותו הדבר.  היו ימים שהחלטתי לא לאכול בהם, כדי לנקות את עצמי, וןהיו ימים שהייתי אוכלת רק תפוח, ותמיד הייתי מתבאסת לזרוק את הלחמניה עם הממרח שוקולד "אבל אין מה לעשות. אני לא אשמין."

הייתי ככה עד כיתה ט'.הדכאון כבר חלחל בי חזק בשנים האחרונות, הכאב כבר שבר אותי, וחתכתי לא מעט שנים, והחלטתי שזהו. די. שמעתי מטאל, רוק כבד, לבשתי רק שחור, שנאתי את כולם, ובכיתה י' הכל התהפך והתחלתי להקיא.  אכלתי רק בשביל להקיא.  חפשתי הקלה. אני מקיאה עד עכשיו ואני בת 19.  אני עדיין נעה בין הרעבה של 100 קל' ליום, או בין 4 הקאות ביום. הייתה גם תקופה של ספורט אובססיבי, ובערך 20 משלשלים ביום.        ההורים יודעים. ידעו אז. אבל הם לא עושים כלום. אבא הפך במשך השנים לאדיש, ואמא רזתה בעצמה המון, ועכשיו מתחרה בי.   היא נבהלה בהתחלה אבל היא לא ממש אכפתית.           המשקל הכי נמוך שלי היה 38 ולא גבהתי אפילו בסנטימטר אחד, אני עדיין  על ה 1.64. עכשיו עליתי -בהמון. הצבא מקשה על החיים הסודיים האלה, אין לך ממש הרבה פנאי. אבל הכאב עדיין לא עובר, ואני עדיין בוכה.

 הסיפור יכול יכול הארך שנים, המון צדדים שלא כתבתי, אבל זה כבר ארוך מדי. אולי יום אחד אהיה רזה... ואם לא אז לפחות הכל כבר ייפסק.

i'm gone- מהבלוג 81901.

*

אני מצטערת על הטרחה... בגלל כל הרגשות שהציפו אותי  מקודם שכחתי להוסיף גם כמה פרטים חשובים כמו שניסיתי להתאבד לא פעם אחת, בפעם האחרונה שניסיתי כמעט הצלחתי, כנראה היה לי "מזל" שהקיבה שלי רגילה להקיא כי היא הקיאה את כל הכדורים שלא התעכלו עדיין... בנוסף לכל זה, בי"א וי"ב כבר לא למדתי בכלל, לא עשיתי שיעורים ולא התכוננתי לבגרויות. נכשלתי בהמון מקצועות, אחרי שכל השכבה הייתה בהלם שהתלמידה המצטיינת לא מגיעה לבית הספר.

אמא תפסה אותי כמה פעמים מקיאה, היא גם ראתה שכל החדר שלי דומניות ואנורקסיות למינהן, היא לא אומרת כלום.

אני רק רציתי להגיד לכל הבנות שאולי יקראו את מה שכתבתי, עדיף שיהיה עלייך קילו אחד או שנים "מיותרים" מאשר חיים שלמים מבוזבזים על מחלה. אנשים אולי לא יודעים, אבל כחצי מהבנות המטופלות חוזרות למחלה . זה לא שווה את זה.

עצוב לי שאת נאלצת לעבור את כל זה ועדיין עוברת, את בת 19 ואת עצמאית יש לך את הזכות המלאה לנהל את החיים שלך עפ"י הדרך שאת בוחרת, תתרחקי מכל הרוע ותקחי את עצמך בידיים ישנם המוני אנשים שקיימים רק בשביל לעזור לאנשים שנמצאים במצב שלך, תמיד יש למי לפנות אל תישארי לבד כי את לא לבד!