..."כל הילדות שלי, כל הבגרות שלי עש המחלה הזאת גמרה אותך.
כן אמא מהפרעות אכילה מתים, כן אמא שמקיאים 30 שנה חוטפים דום לב.
נכון חבל?
לי חבל. חבל שאת לא פה, חבל שאבא שבור ומכונס בעצמו, חבל שברחנו לחו"ל
ולא מצאנו שקט. לרותם יש בנזוג מדהים ואת לא פה, ומתי היית פה, אמא?"...

ים של שתיקה   מתוך פורום "הפרעות אכילה" בתפוז:

מזל טוב. אתמול יום הולדת. רק עכשיו קמתי מהבכי והדמעות ואני כותבת לך.
אז איך עושים את זה אמא, איך חוגגים יום הולדת לאמא מתחת לאדמה?
כנראה שלא חוגגים. מתי בכלל חגגנו לך יום הולדת, אני זוכרת שפעם אני אבא ורותם עשינו לך מסיבת הפתעה, ואפילו שיחררו אותך מהאישפוז ואת באת הביתה, וכולו היה מקושט בבלונים ושלטים ולא התייחסת, אמרת תודה
שבכלל לא התכוונת אליה, ולהכת למיטה את והתת משקל שלך של ילדה קטנה.
רותם באה אחרייך, את מבינה אמא הינו מטומטמות וקטנות, חשבנו
שאם העוגת שוקולד תהיה מספיק יפה, את תתחילי לאכול.
התחלת לצרוח עליה ורותם יצאה בדמעות.
אבא הלך אחריה, סגר את הדלת וניסה לדבר איתך. אנחנו רצנו להתחבא מתחת למיטה, מחזיקות ידיים וסופרות עד שהריב הקבוע הזה יעלם.
למחרת כבר חזרת לאישפוז.
אחר כך לא העזנו לחגוג לך, לא העזנו לחגוג בכלל
לא היה איתך שום שמחה אמא, לא היה כייף, לא היו חיוכים
היו את והמחלה שלך. כל הילדות שלי, כל הבגרות שלי עש המחלה הזאת גמרה אותך.
כן אמא מהפרעות אכילה מתים, כן אמא שמקיאים 30 שנה חוטפים דום לב.
נכון חבל?
לי חבל. חבל שאת לא פה, חבל שאבא שבור ומכונס בעצמו, חבל שברחנו לחו"ל
ולא מצאנו שקט. לרותם יש בנזוג מדהים ואת לא פה, ומתי היית פה, אמא?
איפה היית בימים הראשונים של הגן? בכיתה א'? בחסטיבה? בתיכון? איפה היית?
בין אנורקסיה, בולימיה ואישפוזים.
איך בכלל העזת להכניס אותנו לחולי הזה? איך עשית ילדים שאת כ"כ חולה?
איך עשית ילדים ולא דאגת להם? והפקרת אותנו? ורצינו אותך כל כך.
איך רצתי אחרייך במחלקה והתחננתי אלייך, נדבקתי לרגל שלך ואז עזבתי כי היא הייתה כולה עצמות, בפחד עזבתי.
את יודעת איזו הרגשה זו לקבור אותך? את והדום לב המזדיין הזה שלך.
ללכת לבקר אותך בבית קברות? את יודעת איזו גהנום זה?
כל הדברים שרציתי להגיד לך לא אמרתי, לא היית שם!!
כל מה שרציתי ממך, לא קבלתי. ומה רציתי אמא? שתראי את הציור שלי, שתראה אותי, שתראה את הילדה שלך..
אהבת אותנו בכלל? אהבת יותר את הרזון זה מה שבטוח.
אחד הפסיכולוגיםפ שטיפלו בך, אמר שאת חולה, חולה מאוד
ולך אין סיכוי. והיום אני יודעת שיש סיכוי, היום אני יודעת שהיית יכולה
אם היית רוצה, אם היית מבינה מה באמת חשוב, אם היית רואה אותנו
שתי ילדות בנות 9 שבאות לבקר אותך ביום שבת במחלקה, אחלה סוף שבוע..
אני כועסת עלייך, כ"כ ואני מאוכזבת ממך על כל מה שלא נתת, על כל מה שלקחת.
על שהייתי צרכה להתחנן שתאכלי, שהייתי צרכה לראות אותך שכולך עצמות,
שהייתי צרכה לגור אצל סבתא כי נטרפה עלייך דעתך. שהייתי צרכה לקבור אותך
לקבור אמא שמעולם לא הכרתי, וכ"כ רציתי להכיר.
ואני האמנתי אמא, עד הרגע האחרון האמנתי שתחיי. הייתי בת 18 שהלכת, בכל השנים האלו היית חולה, בלי הפסק, אישפוזים, בדיקות ובעיקר הרבה ייאוש.
אבא לא מצטער, הוא אהב אותך והוא זכה בי וברותם- ואנחנו החיים שלו.
אבל אני מסתכלת עליו, איך הרגת אותו, איך הרסת אותו, איך השארת אותו בודד ושבור. ואני יודעת שהיית הטעות של חיו, ושמגיע לו יותר מאישה
שכל החיים שלה זה אוכל וצומות, ומשקל.
את היית מאוהבת במחלה, עד לקבר עד למוות היית מאוהבת בה.
וכלום לא היה חזק נגדה, אפילו לא הילדות שלך, אפילו לא האהבה שלך.
אתמול עבר בשקט, אבא חיבק אותי הרבה אמר שהוא מצטער
את מבינה אמא את גודל האבסורד? אבא שהחזיק אותנו בכל הכוח,
שנתן לנו חיים ושמחה שאת היית מאושפזת, שהיה בכל אירוע, שהגיע לכל יום הורים, שידע כל רגע מה קורה איתנו הוא מצטער?
ועל מה? "שלא הצלתי אותה" ואיך הוא היה יכול? איך מצילים מי שלא רוצה להנצל?
ואמרתי לו שהוא לא היה יכול, והוא לא אשם, ומגיע לו יותר.
וחיבקתי אותו חזק, כי הוא נשאר ולא הלך, ולא מת לי בין הידיים ולא
קברתי אותו כמו שקברתי אותך אמא. ולפחות תודה שבחרת את הגבר הנכון
שידאג לילדות שילדת ולא יכולת לגדל.
איזה יום הולדת עצוב, אפילו לאחל לך כלום אי אפשר ואת גוויה רקובה.
רק להגיד שאני אוהבת אותך כ"כ אמא, אני אוהבת אותך.

תשתפו אותנו,

*בבקשה ציינו גיל וכינוי!

לינט.