"תוך כדי "אין לי כח רצון, אני לעולם לא ארזה, אני תמיד אשאר שמנה" זה ידיעה שהכל היה מסתדר אם רק הייתה מרזה, לעיתים זה לאכול המון, הרבה יותר משהיא יכולה ואז ללכת להקיא הכל. זה תמיד לשים לב למה שהיא אוכלת, כמה הוא משמין"
אריאל בת 18 , 71 קילו על 1.72 מטר:
אז ככה, סיפור די שונה על הפרעת אכילה טיפה פחות פופולרית.
זה מתחיל עם ילדה די מלאה, ואמא שלא בכוונת זדון גורמת לה להרגיש ממש רע עם עצמה, זה מתחיל בגיר צעיר כלכך 9-10, כבר אז לשים לב לכל דבר שנכנס לפה, לנסות להרזות ובעיקר להרגיש רע כי לא מצליחה. זה ממשיך דווקא בדרך הידועה, ילדה בת 14 מדוכאת שחושבת שאם תרזה הכל יהיה יותר טוב. אז זה מה שהיא עושה. והיא דווקא מצליחה, ומרגישה טוב עם עצמה כי היא הורידה 8 קילו בחודש. וזה חתיכת הישג ואנשים טוענים שהיא נעלמת להם בהתחלה בחיוך, אחרכך בדאגה. אבל משם, הסיפור לוקח תפנית חדה. לא, היא לא כמו כל השאר, היא לא מתחילה להרזות ולהעלם באמת. אין לה מספיק כח והיא שוברת את הדיאטה. ומאז, 4 שנים היא על אותו מסלול קבוע. " ממחר דיאטה" וזה מחזיק לעיתים יום, ויומיים, חודש. וזה נגמר תמיד בלילה של הליכות הלוך חזור מהמקרר לחדר, עם משהו אחר ביד. תוך כדי "אין לי כח רצון, אני לעולם לא ארזה, אני תמיד אשאר שמנה" זה ידיעה שהכל היה מסתדר אם רק הייתה מרזה, לעיתים זה לאכול המון, הרבה יותר משהיא יכולה ואז ללכת להקיא הכל. זה תמיד לשים לב למה שהיא אוכלת, כמה הוא משמין, כמה היא דבה. תמיד להרגיש אשמה לאכול בציבור, תמיד לספר שאכלה פחות משאכלה באמת. תמיד להרגיש חוסר נוחות כשמדברים על אוכל, או על משקל. וההרגשה התמידית כאילו העולם סובב תמיד על איך היא נראית היום, אם הבגד משמין או מרזה אותה, מה היא תאכל היום ולמה כלכך הרבה. הרגשה רעה כלכך אז כדי להעלים אותה היא תלך למקרר ותמצא משהו לאכול. ועוד משהו. ועוד משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
