ואני היסטרית עכשיו עם דמעות בעיניים כי עכשיו שאני כותבת לך אני קולטת שזהו.. עוד כמה חודשים אני יהיה סתם מצבה. אני לא רוצה למות.. אני רוצה לחיות.

בת 17 רושמת:

עוד קילו אחרי קילו. ואני שוב עולה על המשקל ולא יורדת. עכשיו זה כבר 36. כולם קוראים לי חולה, דפוקה על כל הראש.. אני יודעת מה אומריפ. אחרים מקיפים לי את היד עם האצבעות שלהם ואומרים שזה יותר מדי. אפילו אמא כבר ויתרה עלי.. אין לה כוח יותר. ואני? אולי ויתרתי על עצמי בעבר. אבל עכשיו יש לי סיבות לחיות. כבר חמש שנים עם המחלה הארורה הזאת. חמש שנים של סבל. אני לא חושבת שיש מרכז בארץ שלא ניסיתי. כל פעם אני יוצאת ונכנסת אליהם מחדש. וזה לא עוזר.. הם רק דוחפים לי אוכל בכוח.. ואחרכך ימים שלמים אני לא אוכלת כלום. אני רוצה לחזור להיות כמו פעם שמנמנה מאושרת. אני מרגישה כל כך שמנה. ההיקפים לא מרזים יותר, אני צריכה עוד זה לא מספיק. אני מרגישה כל כך אבודה. אני נכנסת ויוצאת מזה.. זה כמו מעגל אין יציאה תמיד חייבים לזרום עם זה. כולם ויתרו עלי כבר וזה כואב.. אפילו אמא אמרה שכבר לא אכפת לה. אמא.. זאת שאמרה שתהיה שם תמיד גם כשאני כבר לא אוכל לקום מהספה. והמבטים של האנשים ברחוב.. כאילו הם ראו גוויה. אני כבר בקושי יוצאת. וכשאני נכנסת לחנות, תמיד אומרים לי שאין את המידות שלי או שולחים אותי לילדים.

והמחזור.. הוא כבר ממזמן הפסיק. אני לא זוכרת מתי היה לי.. החלום שלי להביא ילדים בזבל. הכל הרסתי לעצמי. הכל. אני בקושי באה לבית הספר.. רק כשאין לי סחרחורת בבוקר.. או שיש לי כוח לעמוד על הרגליים. ובשכבה כולם מדברים על זה.. בגרויות, אין לי אפילו אחת. מתמטיקה הצלחתי בתקופה שיצאתי מהמרכז אבל אחרכך חזרתי לזה שוב ובסוף לא עשיתי את הבגרות. כל היום בבית, אצל דיאטנית, במרכזים עוברת בין אחד לשני לשלישי.. ואף אחד לא יודע מה לעשות. וכולם כבר מיואשים. לפעמים נדמה לי שהם רק רוצים שאני אמות כבר. שהם יפטרו מהעול הזה. ואני כבר קבורה עוד מעט באדמה.. כמו שכולם אומרים אין לי סיכוי. ומצאתי את הבלוג שלך היום פעם ראשונה והחלטתי לכתוב את המכתב האחרון שלי על מה שלקח לי את החיים. זה התחיל בגיל 12, הייתי טיפשה.. נגררתי עם ילדה אחת לזה. היא כבר מתה לפני שנתיים, מדום לב. אתם קולטים בגי 15 היא מתה מדום לב?! הייתי בשוק. אבל ככה זה במחלה הזאת. זה אפילו לא מחלה, זה חלק ממני. מהאישיות שלי, זה כבר עמוק בפנים.. זה כמו לרצוח חלק ממני, רק שבמקרה שלי אני נותנת לאנורקסיה לרצוח אותי. עברתי הרבה, הספקתי הרבה. כנראה שככה זה יסתיים. כי אני לא רואה לזה סוף. ואני היסטרית עכשיו עם דמעות בעיניים כי עכשיו שאני כותבת לך אני קולטת שזהו.. עוד כמה חודשים אני יהיה סתם מצבה. אני לא רוצה למות.. אני רוצה לחיות. אני רוצה לחזור לעבר.. אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. בפעם האחרונה כנראה.. כי בזמן האחרון אפילו לקום מהמיטה קשה לי..

אני מתחננת שתפני לבקשת עזרה, מכל אחד, בכל מקום, תבקשי עזרה. אם יש לי אפשרות לעזור לך תשלחי לי מייל אבל אני מתחננת שלא תזניחי את זה.

את יכולה בבקשה לשלוח לי מייל? אני מבקשת מאוד.