"וחשבתי שאני עדיין שמנה. התחלתי להרגיש רע עם עצמי. נכנסתי לדיכאונות. מחשבות אובדניות. נשירה אינסופית בשיער.. גדלו לי שערות על הבטן הגב והידים.. אבל המשכתי כרגיל. בכלל לא חשבתי שמשהו בי לא בסדר! הייתי בטוחה שהכל כרגיל אצלי.. שאני יכולה להפסיק.."

StupidCow , עוד מעט 16:

מה שיש לי לספר, זה לא סיפור של חודשיים שלושה.. אפילו לא חצי שנה. אלה כמעט 5 שנים שלמות מהחיים שלי. שאני חושבת על זה, כנראה שמאז ומתמיד היה לי את הפאק הזה בראש של האנורקסיה. תמיד היה לי שם משהו שהוא טיפה ככה. אבל לא מאוד, רק קצת. הכל התחיל אצלי באמת כשהייתי בת 11, בכיתה ה'. (היום אני כמעט 16) הייתה לי חברה הכי טובה, ובכיתה ה' זה הגיל שבנות מתחילות להתפתח, וכמו רוב הבנות, ככה גם אני. אבל חברה שלי לא. היא הייתה רזה רזה, בלי התחלה של ציצי.. בלי התחלה של מבנה של אישה.. היא הייתה נורא רזה. אני שהייתי בעיקרון ילדה רזה, הייתי 2 מידות מעלייה. והיא כנראה לא הייתה חברה כזאת טובה, נורא התלהבה מעצמה. תמיד הייתה עומדת מול המראה, מסתכלת ועושה, "ואי כמה שאני רזה.. תראי את העצמות" תמיד היא הייתה לוקחת ממני בגדים, שהם היו גדולים עלייה היא הייתה אומרת "ואי זה ענק!".. היא תמיד אמרה לי "קחי את הג'ינס הזה הוא ענק הוא בטח יהיה טוב עלייך" והם תמיד היו 2 מידות מתחתי. חברה הכי טובה היא הייתה, כל היום היינו יחד. וכל היום היא הייתה מדברת איתי ככה. עד שהתחלתי לבאמת לחשוב שאני שמנה.  כלכך התביישתי! שקלתי 3 קילו יותר ממנה, והחלטתי שאני צריכה להוריד את ה3 קילו האלה ולהראות לה שהנה אני שוקלת כמוהה, אבל יותר גבוהה ממנה! ושאני רזה ולא שמנה! התחלתי להרגיש כלכך איום עם עצמי..  התחלתה לשנוא את עצמי! ממש ממש לשנוא. עם כל מובן המילה שינאה. וככה התחלתי.. בדיאטה תמימה. בלי שוקולד.. בלי ממתקים.. הפכתי לצימחונית.. הורדתי ארוחת בוקר.. הורדתי ארוחת 10 בבית ספר.. הורדתי כמעט כל אוכל. בדרך שמעתי איפשהו שלהקיא זה מרזה, אז התחלתי להקיא. שקעתי עמוק לתוך המחלה. הייתי עושה ספורט כל היום. 300-500 כפיפות בטן ברציפות, לנוח. לעשות עוד. ככה במשך שעה שעתיים הייתי עושה כפיפות בטן עד שכבר כלכך כאבה לי הבטן שבקושי יכולתי לשבת. וכמו בכל דיאטה רצחנית, היו לי בולמוסים.. ועליתי, וירדתי.. בדרך נשבר המד משקל בבית, בכלל לא ידעתי כמה אני שוקלת. חשבתי שמתי שאני ירד שאני יראה את זה, אבל כבר נכנסתי עמוק למחלה. לא ראיתי כלום. וירדתי.. וירדתי.. וחשבתי שאני עדיין שמנה. התחלתי להרגיש רע עם עצמי. נכנסתי לדיכאונות. מחשבות אובדניות. נשירה אינסופית בשיער.. גדלו לי שערות על הבטן הגב והידים.. אבל המשכתי כרגיל. בכלל לא חשבתי שמשהו בי לא בסדר! הייתי בטוחה שהכל כרגיל אצלי.. שאני יכולה להפסיק.. ואז יום אחד, כבר הייתי באמצע כיתה ו', קראתי בעיתון כתבה על אנורקסיה. היה בזה רעיון עם ילדה אנורקסית, מצאתי את עצמי מזדהה איתה נורא. אבל לא חיברתי..  בסוף הכתבה היה דבר של 10 סימני זיהוי לאנורקסיה.. הסתכלתי.. ופתאום שמתי לב, ש8 מתוך 10 הסימנים האלה, יש לי אותם. נכנסתי לדיכאון ולא ידעתי מה לעשות. רציתי להפסיק, אבל לא יכולתי! ההרגשה המגעילה! ערמות השומן הלא קיים שראיתי ביאסו אותי.  והמשכתי להקיא ולעשות ספורט. עד שיום שישי אחד, חברה אחרת שלי באה אליי לארוחת שישי. ובאותו ערב, אני לא יודעת מה קרה אבל התאבון שלי השתגע, ואכלתי! ואכלתי! כמו בולמוס קטן.. אכלתי ואחר כך..  התחרטתי. ישבתי איתה בחדר והרגשתי כלכך רע, אמרתי לה שאני הולכת לשרותים ושניה באה. הלכתי לשרותים להקיא, מרוב שהייתי בהיסטריה, לא הדלקתי מים לא כלום.. וחברה שלי במקרה קמה אחרי רצתה ללכת לשרותים.. שמעה אותי מקיאה. היא נכנסה לשרותים (שלא היו נעולים) וצעקה עליי.. התחלתי לבכות וסיפרתי לה איך הכל התחיל.. כמה זמן אני ככה. יום למחרת היא הלכה וסיפרה הכל להורים שלי. הביאו לי פסיכולוגית ודיאטנית, אבל לא ממוחית. אף אחת מהן לא הייתה ממוחית להפרעות אכילה. אחרי חודשיים שלושה, הפסקתי להקיא הרגשתי טיפה יותר טוב ושאין לי כוח לטיפול הפסקתי הכל. אמרתי שאני בסדר ושאני יכולה להמשיך לבד. אבל לא יכולתי. לקראת אמצע כיתה ז שקלתי 44 קילו. המשקל המדוייק שהייתי צריכה לשקול. ואז חברה אחרת שלא ידעה  כלום מהסיפור התחילה להציק לי, לומר שהשמנתי. שהבטן מתחילה לבלוט. הייתי אצלה יום אחד היא אמרה לי "בואי נשקול אותך" וזה היה 44 בדיוק. היא אמרה שזה יותר מידי. היא חירבשה לי משהו על זה שאני צריכה לשקול 42 מקסימום, וכבר לא הייתה לי דיאטנית לשאול. הטיפול כבר לא היה קבוע.. הייתי אמורה לפגוש אותה שוב רק לקראת סוף השנה. לאט לאט המחשבות התחילו לחזור.. התחלתי להרגיש רע, כל ההרגשה הדוחה הזאת. עם המשהו המגעיל הזה בפנים חזרו לי. חזרתי לראות את עצמי שמנה. אבל לא רציתי ליפול שוב לאנורקסיה! אז החלטתי שאני יעשה את זה הפעם "טבעי". הפעם ב"דרך הנכונה". התחלתי לעשות שוב פעם ספורט. מלא ספורט. כפיפות בטן, ריצה, הליכה, ריקוד 4 פעמים בשבוע. התחלתי שוב להוריד מהאוכל.. עד שמתצאתי את עצמי חייה על ארוחה אחת ביום, ארוחת צהריים. אמא בכלל לא הרגישה, את הסנדוויצ'ים זרקתי בבית ספר. ארוחת צהריים אכלתי, נורא קצת. אבל אכלתי. ובערב תמיד הייתי אומרת לה שכבר אכלתי ובדרך כלל היא הייתה מאמינה. המחשבות האובדניות חזרו, התחלתי לחתוך את עצמי בידים. ולקראת סוף כיתה ז', התחלתי להרגיש באמת רע. היו לי סחרחורות, המחזור שלי הפסיק, התחלתי להתעלף. הייתי מתעלפת פעמיים שלוש ביום.. ואף אחד לא הבין למה. היו בטוחים שזה מחוסר שינה.. כל בעיה אחרת..  אבל אף אחד לא חשב על זה.  גם לא אני.  ואז היה לי תור לדיאטנית. עליתי על המשקל ו... 38.5 .  הדיאטנית ממש התשגעה! היא נתנה לי חודש להעלות את הכל חזרה, ואמרה שאם אני לא יעלה, היא מעבירה את זה הלאה.. למישהו ממומחה. תוך חודש עליתי קילו 39.5  והרגשתי נורא! והיא, העבירה את זה הלאה.  מצאו לי פסיכולוגית ממוחית, דיאטנית חדשה.. מכון להפרעות אכילה שהלכתי פעמים בשבוע. אבל גם אז, כששקלתי אחרי חודשיים 43.5 וכבר חזר לי המחזור.. המחשבות טיפה נרגעו,  התחלתי שוב לאהוב את עצמי והחלטתי שזהו, אני כבר לא צריכה. מעכשיו דיאטנית פעם חודש וזהו! שום פסיכולוגית, שום מכון. אני בסדר. הייתי כבר בכיתה ט'.  את רוב ח' העברתי בסדר. לא ספרתי קלוריות, אבל כן טיפה התייחסתי למה שאני אוכלת. כל העיינין נשאר לי בראש, אבל לא כמו פעם. לא הדבר הכי חשוב לי. אבל זה היה שם בקטן.. והתעלמתי רוב הזמן. שמחתי, הייתי בטוחה שאני יוצאת מזה. היה לי תקופה אחת קשה, שאחד שבר לי את הלב, והוא שבר לי אותו חזק! המחשבות האובדניות שוב חזרו, שוב חתכתי את עצמי.. שוב חשבתי על משקל, אבל ידיד שלי בא ועזר לי. הוא הוציא אותי מזה. וכך עברה לה כל ט'. הייתי בטוחה שאני כמעט בחוץ. ואז בחופש שבין ט' לי' .. עליתי קילו וחצי מעל המינימום שלי. הדיאטנית כלכך שמחה ואני? הרגשתי שאני נופלת. אבל לא עשיתי כלום. אבל ההרגשה רק גדלה. ניסיתי להתעלם אבל זה לא הלך. התחלתי לשנוא את עצמי ואפילו יותר חזק ממקודם. שינאה עצומה!!! התחלתי להרגיש כלכך שמנה, כלכך מטונפת מבפנים. אבל לא עשיתי כלום. לא הקאתי, לא חתכתי. ואז בא החודש הזה.. החודש כבר זה היה בלתי נסבל. נכנסתי לדכאונות איומים. בבית ספר התנהגתי כאילו הכל כרגיל. מקסימום הייתי יושבת טיפה בשקט שזה לא דבר רגיל. אני לא טיפוס שמתבודד, אני טיפוס של חברה. של להיות מרכז העיניינים. לאט לאט התחלתי גם טיפה להתבודד.. שדיברו אליי, הייתי רגילה. הייתי רגע שמחה וקופצנית, ואחרי שניה יוצאת מהכיתה ולא חוזרת. מבריזה לבד. כל השולחן והמחברות התמלאו בציורים דיכאוניים שציירתי. והידים והרגליים בשריטות.  חזרתי להקיא. חזרתי לספור קלוריות. כל החשק לחיות יצא לי. רציתי למות. עכשיו כבר יש לי חבר אחר. הוא לא הבין מה הולך איתי, פתאום מסתובבת כל הזמן עם ארוך וסווצ'ר. כל הזמן שקטה.. ואז הוא גילה את השריטות בידים. נשברתי. התחלתי לבכות סיפרתי לו הכל! על המחשבות.. כל ההרגשה.. כל ההקאות.. על החתכים.  ה כ ל. יום למחרת הוא הלך ליועצת של בית הספר, וסיפר לה. היא זימנה אותי לשיחה.. הייתי המומה שהוא סיפר לה ככה! מצד אחד, הרגשתי נבגדת, מצד שני.. ידעתי שזה הדבר הנכון. התחלתי לבכות וסיפרתי לה הכל.. הראתי לה את השריטות.. אמרתי איפה אני מחביאה את הסכין.. היא התקשרה לאמא שלי ואמרה לה לבוא דחוף לבית ספר.  אמא שלי באה היועצת סיפרה לה.. אני ישבתי ובכיתי. לא יכולתי להסתכל לאמא שלי בעיניים. הרגשתי נורא.  איזה בת איומה יש לה! איזה בת מאכזבת. בת שאין מה להתגאות בה. בת שחותכת את עצמה בידים, בת שמקיאה, בת שלא לומדת, בת עושה כל היום רק בלאגן. והיועצת הפנתה אותנו ישר לשלוותא, הלכתי שם למיון. הייתי אמורה להשאר לאישפוז, אבל כלכך לא רציתי! בכיתי, צרחתי, צעקתי.  לא הייתי מוכנה להשאר שם! אז אמא לא השאירה.. עכשיו אני בבית, מנסים להשיג לי פסיכולוג ופסיכאטר לעוד יומיים. גם דיאטנית חדשה ומכון חדש להפרעות אכילה. הכל לעוד יומיים.  לקחו לי את המפתח בחדר, עברו לי על כל הדברים.. לקחו את הסכין.. כל דבר שנראה להם לא מתאים. אסור לי גם ללכת גם לבית ספר.  ילדים במצב קיצוני אסור להם ללכת לבית ספר, אלא אם כן יש להם ביקורת של פסיכיאטר שמאשר את זה. ואין לי. אנחנו צריכים למצוא. ובינתיים אין. אין אפ'חד שיכול לראות אותי בימים הקרובים.

ההורים שלי כבר אמרו לי, שאם לא מוצאים אחד שבוע הבא, או שמוצאים והוא יגיד שאני לא יכולה ללכת לבית ספר, יאשפזו אותי בתל השומר. הם אפילו דיברו שם עם רופאים. אני מרגישה כלכך רע. אני אוכלת כי אין לי ברירה, ומרגישה איום עם זה. אני מרגישה נוראי מבפנים, ועכשיו אפילו יותר.. כי אני ככה הורסת להורים שלי את החיים. כמה שהוא סובלים. אמא כל היום עם עיניים נפוחות ושקים שחורים. היא לא ישנה כמעט, היא תחת לחץ. והכל בגללי. אני אשמה.

אין לי כוח לחיות, אין לי חשק להמשיך בחיים. אני מפחדת שיאפשזו אותי.. אני לא רוצה שיאשפזו אותי. אבל אני רוצה להבריא.

אני רוצה לחזור להיות הילדה שהייתי פעם! אני רוצה להיות ילדה, שההורים שלה יתגאו בה. אני רוצה לעשות אותם מאושרים.

אני רוצה לצאת מזה. ואני מקווה שאני גם יצליח.

אני מקבלת את כל האימיילים והתגובות שלכם, אני כרגע נורא עמוסה לכן ייקח לי כמה ימים לענות.

תמשיכו לשלוח

בבקשה תציינו כינוי וגיל.