"למה אף אחד לא שם לב אלי?!?!?!?!
למה אף אחד לא רואה שאני נופלת?!?!?!
למה אף אחד לא רואה את הכאב שיש לי בלב?!?!?!
למה אף אחד לא מבין?!?!?!?!"

מבחוץ, בבית ספר, מול החברים, אני מתנהגת כאילו רגיל.
אני צוחקת.. אני אוכלת.. אני שרה.. כאילו שומדבר לא באמת מפריע לי.
אבל ברגע שאני שותקת? כל הראש מתמלא לי בצרחה.
צרחה גדולה וחזקה. צרחה שרק אני שומעת.
אני יושבת ומרגישה כאילו הראש שוקע לי עמוק בתוך גיגית מים.
גיגית מים ללא תחתית. אני מרגישה שאני נופלת.
לאן?
אני לא יודעת לאן.
זה כואב לי. אבל מנסה להרים את הראש. מנסה לשחות החוצה.
אני לא יכולה.
אני כלואה. כלואה במקום שעושה לי רע.
אני כלואה בתוך עצמי.

נופלת.

אני מרגישה לבד. אני יושבת איתו, עם ס' בהפסקה.
ואני מרגישה לבד. אני רוצה לספר לו, אבל אני לא יכולה.
אני לא יודעת אפילו מה לספר לו.
אני מרגישה כלכך רע.

אכלתי בבוקר, וזה לא היה לי אכפת.
גם ככה ארוחת ערב לא אכלתי.
אכלתי בבית ספר.. וזה כן היה לי אכפת. אבל צחקתי.
אסור להראות לאנשים שאני עצובה.
חזרתי הביתה ואכלתי ארוחת צהריים גדולה. ענקית!
ואני מרגישה עכשיו הכי פרה בעולם..  אבל אני לא יעשה כלום.

אני לא יקיא.
אני שונאת להקיא.
לא הקאתי כבר הרבה זמן.. אני לא יחזור לזה.
למרות שאני צריכה.

אני לא מבינה מה אני רוצה מעצמי..
אני נראת טוב, איפשהו שם בתת מודע אני יודעת את זה!
אני יודעת שיש לי מבנה גוף יפה, אני יודעת שיש לי פנים יפות..
אבל אני לא רואה את זה.
שאני מסתכלת במראה, אני לא רואה את המבנה היפה,
או את הפנים היפות שאנשים אחרים רואים.
אולי בעצם כולם משקרים לי?
אני מרגישה כלכך מגעילה.  אני מרגישה שאני חייבת להוציא את כל הגועל הזה.
אבל אני לא יקיא.  רק יוריד קצת מהכמויות. כי זה מה שאני יכולה.

אני רוצה שלווה.
אני רוצה שהמחשבות האלה יעזבו אותי.
לא לחשוב על אוכל. לא לחשוב על שומן. לא לחשוב על מוות.

לא בא לי לחיות..  אני לא יודעת למה.
אבל פשוט לא בא לי!!!!!

למה אף אחד לא שם לב אלי?!?!?!?!
למה אף אחד לא רואה שאני נופלת?!?!?!
למה אף אחד לא רואה את הכאב שיש לי בלב?!?!?!
למה אף אחד לא מבין?!?!?!?!

אני נואשת שיצילו אותי.
אבל אני לא נותנת שיתקרבו.
אני לא מספרת.
אני רוצה לספר. אני לא יכולה.
אני רוצה שהוא יחבק אותי. שיתק לי נשיקה.
שיגיד לי שאני הכי חשובה לו בעולם.
שיחזיק לי את היד וימשוך אותי מהגיגית שאני נמצאת בה.
שיוציא אותי מכל החשבות והרע הזה שאני שוקעת בתוכו.

שמישהו יוציא אותי מכאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאן!!!!!!!!!!!!
שמישהו יציל אותי. מעצמי.

 אז בסוף כן הקאתי. והקאתי הרבה.  ובסוף כן חתכתי את עצמי.
13 חתכים. 12 על הידים ואחת על הרגל.
ובסוף כן שמו לב. כי ס' שם לב. והוא הלך ליועצת. והיא קראה לאמא שלי.
ולקחו אותי למיון בשלוותא.
הייתי אמורה להשאר שם לאישפוז, במחלקה הסגורה.
אבל לא רציתי, ובכיתי.. וצעקתי.. ועשיתי בלגן.
אז אמא וויתרה.  אסור לי עכשיו ללכת לבית ספר, לא עד שתיהיה
לי חוות דעת מפסיכיאטר שמאשר שאני יכולה ללכת לבית ספר.
ואם הוא לא ירשה? או אם לא יהיה פסיכיאטר בימים הקרובים, יאשפזו בתל השומר.
ואני כלכך רוצה לצאת, וכלכך לא רוצה אישפוז.

עושים עליי ביביסטר.
עברו לי על כל המגירות בחדר. לקחו לי את הסכין.
לקחו לי את המפתח.  אסור לי להיות בשום חדר עם דלת סגורה.
אני ישנה בסלון שאני אהיה קרובה להורים שלי.
מאכילים אותי בכוח,  ואם אני נתקעת כמה זמן בשירותים ישר באים לבדוק מה קורה.
אני כל יום עוברת כמה בדיקות על הידים והרגלים, לבדוק שאין חתכים.
ואני מרגישה נורא.  אני שוקעת.
כל פעם שאני מביטה בעצמי? אני נראת לעצמי יותר שמנה.
יותר מגעילה. יותר לא סובלת את עצמי.
אבל אני מנסה לצאת.

אני רוצה לצאת!  כלכך רוצה.

3 שנים הייתי במחלה. כמעט שנה שלמה שיצאתי.
ועכשיו אני נופלת מחדש.
עכשיו שוב פעם מטביעים אותי עמוק בתוך הגיגית הזאת של מים.

סופרת קלוריות מכיתה ד', כתבה מעולה בעיתון "הארץ" בנושא הפרעות אכילה, נתנו לינק לבלוג שלנו. מומלץ לקרא.

תודה ל L.L.B על הלינק לכתבה- דוגמנית נוספת שנפטרה מסיבוכים של האנורקסיה.

אתר Yelem, פרסמו רשימה של מקורות תמיכה לסובלות מהפרעות אכילה, אפשר להכנס ולשתף, צירפו את בלוגנו למאגר.

גל בן-זאב סטודנטית לצילום שנה אחרונה במכללת הדסה ירושלים, עושה עבודות גמר על נושא האנורקסיה, מחפשת אנשים שנמצאים כעת במחלה (וגם כאלו שהיו?) ומוכנות לשתף.

לפניות לאימייל שלה- [email protected].