אני "רק" בולמית. אני בת 23 וכבר 8 שנים יש לי בעיות אכילה. אני אומרת בעיות 
אכילה כי זו השפה הרפואית, אבל אלו בעצם בעיות דימוי עצמי קשות. הכל התחיל 
כשהייתי בת 15 ולכל החברות שלי היה חבר ולי לא. אז החלטתי שהסיבה היא שאני שמנה 
מדי. באמת לא הייתי ממש רזה, שקלתי 57 על 165. זה התחיל מלאכול רק מנה אחת 
ביום, והפך להיות מנה אחת ביום שיש בה רק קפה ותפוח. הבעיה היתה שלאחר כשנתיים, 
כשהייתי ממש רזה- 46 קילו, לא הצלחתי להחזיק יותר. ואז החלה תקופת הבולמוסים 
והמשלשלים. כמובן שהשמנתי את כל מה שהורדתי ויותר. בצבא הפסקתי עם המשלשלים, 
לאחר שטופלתי אצל דיאטנית קלינית. כולן משמינות בצבא אבל אני לא השמנתי ולא 
ירדתי אך עדיין חשתי כאילו אני שמנה. ב2003 נסעתי ללמוד שנה בארה"ב, שם 
החלטתי שאני בחופש מוחלט, לא רוצה לחשוב יותר על אוכל ועל כמה אני אוכלת ולא 
הפסקתי לאכול, הייתי מתחילה את היום עם שתי חבילות שוקולד ומשם זה רק החמיר כך 
שהגעתי ל-75 קילו. לפני שנתיים חזרתי לארץ והחלטתי שאני  חייבת לרזות ומהר. ואז 
חזרתי למשלשלים. מאז רזיתי וכיום אני שוקלת 49. אומרים לי שאני רזה מדי וכולם 
מסביבי יודעים שיש לי בעיות אכילה אבל אין באמת משהו שהם יכולים לעשות. כולם 
אמרו לי ללכת לפסיכולוגית. אז הלכתי ואני אצל פסיכולוגית כבר שנה וחצי ובזמן 
הזה ניסיתי להתאבד כבר פעמיים. לאחר הפעם הראשונה פניתי לפסיכיאטרית ואני על 
תרופות בערך חצי שנה.
בקיצור, מה שאני רוצה לומר, שזו מחלה שקשה מאוד להיפטר ממנה. אפילו בגילי 
המופלג זה כל מה שיש לי בראש. גם כל המטפלים בעולם לפעמים לא יכולים לעזור. 
הדבר היחיד שעוזר זה ההתקדמות שלי בעולם. שנה שעברה נכנסתי לדיכאון עמוק ולא 
יצאתי מהבית בערך חצי שנה. נסעתי לחו"ל לחודש, וחזרתי לפני חודש ומאז אני 
מרגישה הרבה יותר טוב. אפילו השמנתי קצת, אבל אני עם הרבה יותר ביטחון. התקבלתי 
לכל מיני תוכניות וקורסים באוניברסיטה רק בגלל הביטחון הזה, שכשאני בדיכאון 
בחיים לא הייתי עוברת. למעשה הבנתי שרזון אינו הדבר הכי חשוב, אלא ההרגשה 
והתחושה הפנימית המספקת, לא לשנוא את עצמך, וזה את יכולה לעשות רק בעצמך 
כשתפסיקי להסתכל רק על הרע ולהתחיל לראות גם את הטוב שהוא בטוח שם.  הצרה היא 
שאני לא מסוגלת להפסיק עם המשלשלים כי אני רגילה לתחושת הריקנות וכבר התמכרתי 
לכדורים...