Lost inside Me בת 15 ,    http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=352736  

ימין. שמאל. קדימה.  אחורה.
לא פספסת שום פינה.
להיות בטוחה שראית כל פגם וכל הצלחה.
לא שהצלחות יש הרבה...
מודדת עם סרט.  מקיפה עם היד.  בודקת עם בגדים ישנים.
כן, את שוב נכנסת ב-ד-י-ו-ק לבגדים שלך מכיתה ה' ו ו'.
אבל אז מה?
זה לא אומר שרזית.  זה בכלל לא אומר שאת רזה.
לא, את לא מרוצה.   בעצם אולי את כן ?
אבל ה-היא.  זאתי שיושבת לך שם בראש עוד לא מרוצה.  היא לא.
ואת שוב פעם משקרת שאכלת.
וכשאמא מסתובבת זורקת את הארוחת בוקר שלך לפח.
ובצהריים שכבר אין תרוץ את אוכלת, ולמרות שהבטחת לעצמך..
למרות שאמרת כבר 1000 פעם..
שיותר את לא.
את לא תקיאי יותר אף פעם!
את שוב פעם מקיאה.
ואז אז מה אם כל המכנסיים כבר נופלות ממך ?
ואז אז מה אם החזייה שלך כבר די ריקה?
את לא רזה.
עדיין לא מספיק רזה.
ואת שמחה. ואת כועסת. ואת שקטה. ואת צוחקת.
ואז את נשברת.
ולמרות שאת הכי שונאת את זה בעולם את בוכה, הו כן.
בת אנוש מסכנה.  את לא יותר טובה מאחרים.
"אבל אני רוצה".  אז תרצי.  את לא.
והדמעות זולגות חרש חרש,  אסור לאף אחד לגלות שאת נשברת..
מושיטה את ידך אל המגירה ומוציאה משם את הסכין החדה..
וחתך.
ועוד אחד.
למעלה.
למטה.
רגל.
יד.
הכי עמוק שאפשר.
ואת בוכה בחושך.
את לא רואה שומדבר.
ורק כשאת מרגישה את התחושה של ההקלה,
שכל היד כבר מדם רטובה..
את נרגעת.
זורקת את הסכין לצידך ועוזבת בשקט את גופך..

מבחוץ את שומעת קולות של דיבורים, צחוק, פיטפוט, אנשים עליזים.

ואת רוצה לחיות. אך את רוצה למות.
את רוצה להפסיק. ובכל זאת את רוצה להמשיך.

את לא יודעת מה את רוצה.

רק דבר אחד את כן יודעת - שאת רוצה להיות רזה.
ואת תעשי כל דבר בעולם כדי להשיג את זה.