היום אני מאושפזת בנהריה כבר כ-4 וחצי חודשים..

אני נלחמת עם המחלה כבר 4 וחצי חודשים..

מחלחמה קשה אבל לפחות עכשיו יש מי שמרים אותי על הרגליים אם אני נופלת...

מי שיחזיק ויעודד אותי.. אדם מקצועי שיכול לעזורולדבר..

כל מי שחולה... פנו לטיפול!

אולי המחלה לא תעבור.. ואני לא אשקר הראש עדיין מתעסק בזה..

 אבל כרגע היא נמצאת במרכז הראש..

הטיפול עודר להזיז אותה טיפ הצידה שהראש יוכל להתעסק בעיקר בדברים אחרים...

יש חיים חוץ מהמחלה... חיים שיכולים להיות טובים אם רק תתנו להם הזדמנות...

זה רק תלוי בהחלטה אחת.. וזהו...

רק אז אתה מבין .. כשכבר מאוחר מידי..

אני כבר לא יודעת.. המחשבה.

הכאב, כל כך רע, כל כך צורב..

בלילה , בחושך.

המלחמה עם עצמך..

הפיזית והמנטלית..

משאירים לך את הבוקר כדי לראות מה עשית..

ואז כבר אין חושך שיסתיר..

והדמעות יורדות מעצמן..

זולגות לתוך טיפות של דם שנקרש שם בלילה..

כואב וקר..

כל כך כואב וקר..

גשם בחוץ ואתה בתוך המיטה מכורבל..

מנסה לראות את עצמך..

להבין מי אתה..

ופשוט לא מסכים להשלים עם העובדה..

שאתה חולה..

שמים מסיכה ומתחיל יום חדש..

שנגמר בדיוק אותו הדבר..

עד שכבר לא יהי יום חדש להתחיל .

עד שתבין…

אנה זו מחלה.

מחלה שהורגת..

אנה היא שדה, דיבוק, דמות שלא עוזבת..

המטרה שלה זה להרוג אותך..

בצורה כל כך מתוקה.. ועדינה..

כל כך חמודה ומדהימה..

בצורה שבה לא תרגיש..

לא תרגיש איך נשימתך נעתקת..

עולה לשמיים..

איך הגוף נשאר חי..

אבל הנפש מזמן נרצחה..

נאכלה על ידיה..

הנפש שלך…

ורק אז אתה מבין את השאלה שהעסיקה אותך כל כך הרבה זמן:

ממה היא ניזונה?

הרי כל אחד חייב לחיות ולהתקיים ממשהו..

מה היא אוכלת כל הזמן הזה?

אתה מסתכל במראה ורואה את התשובה..

אותך..

את גופך..

את נשמתך..

אנה שלי הקטנה, את מחלה?

כל מילה בסלע, כל הרגשה נכונה..

ובמה בוחרים?

זה כבר לא בשליטתנו..

בשלב מסוים המוות כבר לא חשוב..

רק אנה

כי להרוג אותה זה כמו להרוג בן אדם..

זה כמו להרוג חיים שלמים..

זה להשמיד את הדבר שהכי חשוב לך..

זה להרוג את הדבר שאת הכי זקוקה לו..

ואת יודעת..

את יודעת שאם תהרגי אותה את תרגישי

ריקנות.

תרגישי לבד.

ואת לא יודעת מה לעשות..

את נקרעת בין שתי החלטות..

הבעיה היא שהבחירות משתנות נורא מהר..

בהתחלה את קמה ואומרת:

"זהו אני לא צריכה אותה יותר!"

ואז בהמשך היום את כל כך מתחרטת  שאכלת והשמנת..

וכל כך רע לך בגלל זה ..

ואת בוכה..

ורוצה להקיא..

אבל עוצרת את עצמך, כי הבטחת!

הבטחת שחים לא תגיעי למקום הזה של חוסר שליטה..

אז את בוכה וישנה..

בוכה וישנה..

העיקר לא להתמודד איתה..

כי היא צורחת לך בראש..

שאת יודעת.. יודעת שבהיית לא בסדר..

והיא אומרת לך.. בוכה לך..

"תראי מה עשית לי .. רק תגידי ואני אלך!"

ודווקא כשהיא סוף סוף מציעה את זה,

את בוכה לה, מתחננת שלא תעזוב אותך..

לא עכשיו לפחות..

כי בלעדיה את לא תצליחי להתמודד מול המחלה.

ורק אחר כך, כשההצעה כבר לא בתוקף,

 את מבינה..

את מבינה שאת צריכה להתמודד,

 מולה.

שהיא המחלה..

ורוצה שהיא תלך,

אבל היא כבר ישנה שם בפנים, בקופסא,

והיא לא עונה: "רק תשאירי הודעה, אני ישנה, מחכה ליום הבא.."

ואת עוד פעם בוכה..

בוכה וישנה, בוכה וישנה.