נטלי, בת 17 וחצי.

מאז שאני זוכרת את עצמי ההיתי ילדה מלאה... אני אוהבת לאכול...

אבל מאז שהתחיל הבית ספר היסודי ממש מאז כיתה א' ילדים תמיד תמיד היתנקלו וצחקו עליי,אני ההיתי הרבה לבד וככה אני נסגרתי.

אני אחת שלא מראה את הרגשות או משתפת,אני סופגת... זה ניראה מבחוץ כאילו אני סבלנית אבל אני מאוד נפגעת,ולא מראה.

ההיתי אוכלת יותר,כשהיה לי רע....

אני לא ישכח שיום אחד כשהייתי בכיתה ח' בדרך חזרה הבייתה מבית הספר שני בנים שלא הכרתי עברו לידי ופשוט אמרו בקול ברור שכל העולם ישמע "פ'חחח תיראה איזה שמנה אפילו זיון היא לא שווה"

אני יודעת שהבנים האלה הם סתומים ולא מגיעים לרמה שלי,אבל זה היה מאוד מעליב.

כל הדברים האלה גרמו לי להיתרחק מאנשים,לרצות להיות לבד עם עצמי,לא לסמוך על אף אחד..פשוט לחיות מבועה משלי.

אני התחלתי באותה תקופה של כיתה ח' לשמוע על בנות שמקיאות,ואיך שהן מרזות ככה...

ופשוט יום אחד אחרי שאכלתי ממש הרבה,הלכתי לשירותים והקאתי.... ואחרי זה אכלתי עוד והלכתי להקיא.

במשך שנה הקאתי יותר מ-5 פעמים ביום...

אף אחד לא שם לב,אף אחד לא ניחש אפילו....

אני לא חושבת שלהורים שלי לא היה איכפת מימני,אבל זה מין הכחשה משלהם..מה פיתאום שהילדה החכמה והחמודה שלי תיהיה בולמית?! מה פיתאום איך זה יתכן?!

יום אחד ראיתי סרט בטלוויזיה בשם "חברות מסוכנת" על שתי בנות שאחת מהן נהפכת לאנורקסית ואחת לבולמית,סרט מעולה. בעיקבות הסרט החלטתי שלא שווה שאני ימות!

ואז חודש נסיתי דיאטה מאוזנת עם ספורט וירדתי 7 קילו...

אבל עברה עליי תקופה ואת כל הכאב הפנתי למקרר... ואז השמנתי בחזרה,וזה תהליכים של דיאטות מכל הסוגים שהיו או יהיו אי פעם..ומידי פעם להקיא.. אבל באמת שניסיתי לא לחזור לזה.

אני אף פעם  לא ראיתי את עצמי כמישהי יפה או מושכת... למרות שאמרו לי תמיד שיש לי תווי פנים יפות,רק שאני צריכה לרזות... אמא שלי דיברה אליי בצורה מאוד בוטה לגבי המישקל שלי כדי שאני יקח את עצמי ברגליים וירזה.. היא לא הבינה שהיא פגעה בי הכי מכולם,היא לא הבינה שאת כל הכעס הזה אני יפנה דווקא לאוכל,ואז לשירותים.. להגיע למצב שהגרון כבר שורף,ולא איכפת לי.. אהבתי את הכאב,להרגיש אותו.. כי בדיוק אותו דבר הרגשתי בפנים,בלב.... כאילו הוצאתי את מה שאני מרגישה,סבל,כאב.

מאוד קשה ללכת עם חברה ולהרגיש מיספר 2,לדעת שהבדיחה שבנות שמיסתובבות בזוגות זה תמיד הכוסית והכונפה...

ההיתי רוצה להרגיש שלמה עם עצמי,להרגיש יפה ומטופחת,איך שהוא להפסיק לאכול כדי להוציא את עצבים ואכול כדי לאכול.. ולא להקיא בכוונה.

אני רוצה להיות בריאה,אני רוצה לטפח את עצמי,ולהוציא את מה שאני מחביאה כולכך הרבה זמן.. את עצמי.

בולמיה היא מחלה.. גם נפשית וגם פיזית. היא מתחילה כמחלה בעצם נפשית,לשנוא את עצמך,להרגיש לא יפה,שמן... ואז להקיא את האוכל,פיתאום לשקר לאנשים...איך ירדתי כולכך מהר?! קסם... אחרי זה מתחילים להרגיש את החומציות שעוברת כולכך הרבה פעמים בגרון,שיעולים,כאבי גרון...

אני חושבת שבולמיה היא מחלה שדומה  לסרטן.... היא תוכל לגרום לך למות,ואם תעצור אותה היא תמיד תוכל לחזור.

אף פסיכולוג או פסיכיאטר יעזרו אם האדם שחולה בבולמיה או באנורקסיה לא מאמין בעצמו.

אדם שרוצה להחלים באמת,חייב להגיד דבר ראשון לעצמו אני רוצה להיות אדם בריא!

הוא חייב להיסתכל במראה ולהגיד אני אוהב אותך.. כן כן אותך זה שבמראה,את עצמי.

להילחם בדחף להקיא אחרי האוכל... ללכת ולקבוע תזונה נכונה כדרך חיים,ולא להיתחרפן אם קורה שאוכלים קצת יותר מידי....

לעשות ספורט באופן קבוע ונכון....

לצאת הרבה,לראות אנשים,אבל אנשים שאוהבים,שמחמיאים שמקבלים! לא להיסתובב עם אנשים שפוגעים בנו!
אם זה עוזר אז ללכת לדבר עם משיהו כמו פסיכולוג,או לכתוב יומן,או לעשות ספורט,לצייר,לטייל.. כל דבר שיכול להוציא אותנו מימשהו רע שקורה.. מהבריחה חזרה למקרר ולשירותים.

אני מנסה בכל כוחי להישתחרר מהדיבוק הזה שניקרא בולמיה... אפשר לנצח אותו,אם תחליטו שזה מה שהולך לקרות שאתם המנצחים ולא הבולמיה,שאתם החזקים שאתם אוהבים את עצמיכם ואתם שווים! ואף אחד לא שווה שיקרה לכם משהו,ביגלל שהוא חושב שאתם טיפה יותר מידי מלאים לדעתו,שילך לאלף עזזלים,לא מתאים לו.. שלא יסתכל... מי שלא טוב לו שילך.

אני מאחלת הצלחה והרבה חוזק ואופטימיות לכל מי שמתמודד עם הפרעת אכילה,זה דבר קשה שרק מי שחווה את זה יכול להבין.