מתוך הספר "אנורקסית שלי"
לחזור לאותם זכרונות, לאותה תקופה........ מתעורר בי הפחד לחזור ולהיזכר. אני לא יודעת ממש איך הכל התחיל אבל אני זוכרת את היום שהסתכלתי על עצמי במראה שוקלת 40 קילו אחרי שהורדתי כבר 10 קילו וחושבת שאני שמנה, הפחד לקבל את עצמי כמו שאני לא מושלמת, טועה, בוכה, כואבת, אוהבת, צוחקת.
אני רושמת את המכתב הזה וזולגות לי דמעות, דמעות של שמחה, של אושר שקיבלתי את החיים שלי בחזרה.
עברה כבר שנה שאני לא חולה, שנה בלי להקיא, בלי לפחד להסתכל על עצמי, בלי לפחד לטעות, לבכות, בלי לפחד לחייך ולהרגיש מאושרת.
הזיכרונות צפים ועולים כאילו זה היה אתמול, אותו הפחד להסתכל על עצמי במראה, שונאת את עצמי, הייתי בטוחה שמה שאני עושה זה טוב מבלי לדעת שאני משלמת את המחיר הכי יקר שיש, לאבד את עצמי ולמות ולא רק את עצמי, לאבד את המשפחה שלי, זאת שיקרה לי מכול, זו שקיבלה אותי למרות שהיה קשה, נלחמה למעני והחזיקה לי את היד חזק ולא הרפתה ותמיד נתנה לי להרגיש כי יש תקווה ואיתה הם נלחמים. בזכותם ובזכות עצמי וכוח הרצון קמתי מנפילה קשה שתישאר בזיכרון שנחרת בי ותמיד ישאיר סימן.
שנאה עצמית, שנאה לכל אדם שעובר לידי, פחד, הרצון להיות מושלמת, אחת ויחידה, הרצון לרצות את כולם אבל גם להילחם על שלי גרמו לי לפול.
אין דבר כזה שלמות וגם לא יהיה כי כל אדם הוא שלמות בפני עצמו, הוא עולם ומלואו אך לא כולם רואים את זה.
הכאב, הפחד, השנאה הם אלו שהובילו אותי במשך 4 שנים מחיי.
הבכי והדמעות האין סופיות, הרצון למות ולהיעלם. קשה לתאר את ההרגשה להיות אנורקסית, להיות ילדה חולה, לקבל את העובדה שיש לך מחלה וזה לא עוד סתם רצון להרזות, זה רצון להוריד ולהוריד ולהוריד עד שאין מאיפה. רק אני לא רואה שכבר לא נשאר ממני כלום. רק אני לא רואה שמה שעובר עליי זה לא סתם, זה הנפש שלי שזועקת, זה הלב שלי שצועק, זה הגוף שלי שרוצה שיעזרו לו לא להתמוטט ולגמור מתחת האדמה, בקבר.
היום, אני פונה אליכם ממקום אחר, מחוזקת יותר, מחושלת יותר והכי חשוב בריאה וקוראת לכל מי שרואה ויודע או אולי הוא בעצמו נמצא בזה, לבוא ולבקש עזרה, אפשר לצאת מזה.
אני יצאתי מזה בזכות ההכרה בעובדה שאני חולה ובזכות העזרה שביקשתי וקיבלתי מהמטפלים המקצועיים הנפלאים והכי הכי חשוב מהתמיכה של משפחתי שהלכה איתי באש ובמים ולא הרפתה ולא הרימה ידיים גם ברגעים הכי קשים וזו הזדמנות עבורי לומר להם שוב מכל הלב תודה.
ליאת

