"היא ישבה שעות ובהתה במראה, לא מאמינה למה שהשתקף במראה, היתה בטוחה שלא היא זאת שממול אלא בכלל מדובר במישהי אחרת.

מה את עושה? שאלתי לתומי.

נו, באמת אי אפשר קצת פרטיות בבית הזה אמרה מרוגזת, סך הכל הסתכלתי קצת על עצמי במראה.

קצת השבתי בטון קצת מלגלג, את בערך עומדת שם חצי שעה,כן כן, חצי שעה אני עומדת בצד ומסתכלת עליך וחושבת בליבי נו באמת עד מתי.

לא נבהלת? שאלתי אותה ספק בצחוק ספק ברצינות.

זה לא מצחיק, ענתה נעלבת, למה לי להיבהל?

סתם צחקתי השבתי לה. אפשר לחשוב מה כבר אמרתי. בהלה נכנסה לתוכי, הבנתי שמשהו לא כשורה. תגובותיה לא היו כתמיד והיא היתה עצבנית יותר ומתוחה יותר כאילו פחדה שמישהו יתפוס אותה בקלונה ובפשעה.

שעות מול המראה, חשבתי לעצמי, משהו לא בסדר עם הילדה אני חייבת לתפוס איתה שיחה, לבדוק עם הכל בסדר שהלא גיל ההתבגרות ממש גיל לא צפוי. אחכה ליום שבו תהיה שרויה במצב רוח טוב ואז נדבר שיחה רצינית של אמא ובת.

המראה הזו, חשבתי בליבי, אני פשוט צריכה לשבור אותה שלא תעמוד כל היום ותסתכל בה.

בדיעבד, ידעתי שזה לא יפתור את הבעיה, אם נשבור את המראה אז היא תמצא מראה אחרת ודרך אחרת להסתכל על עצמה.

היא נהגה להסתגר שעות בחדרה, דבר שלעצמו עורר מאוד את חשדותיי שמשהו אינו כשורה עם בתי, מתבודדת לבד עם עצמה ובהרבה מהזמן גם עם המראה, עושה מחול אירובי או כל פעילות אחרת שתשרוף לעצמה כמה שיותר קלוריות, אנשים החלו להעיר כל מיני הערות, מה קרה לילדה? למה  היא רזתה כל כך? מה אין לה אוכל בבית? התחלתי באמת באמת להילחץ  מהעניין."

מתוך הספר: האנורקסית שלי.