זהירות, טריגר!!!

"אז את מרעיבה את עצמך, כדי להראות כמו הילדה הזאת שאת תמיד מדמיינת, עם צמה ארוכה –למרות שהשיער שלך מתחיל קצת לנשור לאחרונה. וחברה צמודה, למרות שאת מרגישה גם ככה לבד כל הזמן.

או שאת מקיאה את דרכך אל המושלמות, כמו הבארבי האהובה שלך. מלבישה את עצמך בחצאית מיני קצרצרה.

ואת כל כך כל כך רוצה, להיות הילדה הכי יפה בגן- אבל את לעולם לא תהיי. "

עמיתות, בת 14 רוצה להיות הילדה ההכי יפה בגן:

אני חושבת שזה לא מתחיל בנערות היפיפיות והדקיקות שמופיעות בכל הפרסומות כיום. זה מתחיל, לדוגמא, מהשיר "הילדה הכי יפה בגן" שכבר אז מסמל לך את האידיאל- המטרה. להיות הילדה הכי יפה בגן, כדי שגם לך תהיה מישהי שתחייך אם תחייכי ולא תבין איך את עצובה אם את הילדה הכי יפה בגן.

מרוב נסיונות לאורך השנים להכנס לאותה קטגוריה, של הילדה הכי יפה בגן, עברת כזאת רכבת הרים- ובסופו של דבר גם ככה נפלת ממנה. ועכשיו את תוהה אם זה היה שווה את זה. מה לא עשית? גרמת לעצמך להקיא בגלל כמה מילקים מיותרים, גרמת לעצמך לצום כמה ימים ברצף בחופש הגדול (וגם כמה פעמים) כי אז אף אחד לא שם לב אם במקרה לא הבאת סנדוויץ' כשאת לא בביה"ס. מה לא עשית עם השיער, כמה שלא ניסית לכסות את הפנים, כמה שלא ניסית להסתיר את מה שבפנים- רק כדי להיות הילדה הכי יפה בגן.

אז את מרעיבה את עצמך, כדי להראות כמו הילדה הזאת שאת תמיד מדמיינת, עם צמה ארוכה –למרות שהשיער שלך מתחיל קצת לנשור לאחרונה. וחברה צמודה, למרות שאת מרגישה גם ככה לבד כל הזמן.

או שאת מקיאה את דרכך אל המושלמות, כמו הבארבי האהובה שלך. מלבישה את עצמך בחצאית מיני קצרצרה ומנשקת בחורים חסרי אופי- כי זה מה שהבארבי שלך תמיד עשתה.

ואת כל כך כל כך רוצה, להיות הילדה הכי יפה בגן- אבל את לעולם לא תהיי.

לעולם לא תהיי הילדה שכולם שונאים את עצמם בגללה. לעולם לא תהיי זאת שכולם מקנאים בזה שהיא נראת טוב בכל מה שהיא לובשת.

הכל בגלל הקילו הזה שנשאר לך להוריד, ופשוט מסרב לרדת לך מהתחת. את יודעת שאם תורידי את זה, תוכלי סוף סוף להגיע להשיג את המטרה- ואז סוף סוף תהיי הילדה הכי יפה בגן.

אבל את לעולם לא תהיי הילדה הזאת. לעולם לא תהיי הילדה הכי יפה בגן- וכבר לא ברור אם ככה נולדת, או כזאת הפכת להיות.

[מבוסס אירועים אמיתיים.]

 

"כנגד כל הסיכויים טלי סבח, בשנות ה-30 לחייה, שהיתה אנורקטית במשך יותר מ-11 שנה, מפיחה תקווה בחוקרים וברופאים שמטפלים בהפרעות אכילה. אחרי שנים ארוכות של מחלה קשה, שבמהלכן הגיע משקלה ל-26 ק"ג ונשקפה לה סכנת מוות"

"אנורקסית לשעבר: הטיפול החדש שהחזיר אותי לחיים" כנסו לקריאה.

"בבוקר הייתי שותה כוס מים ולוקחת מסטיק ללא סוכר, בבצפר שתיתי רק מים כי זה 0 קלוריות, חזרתי הביתה והחזקתי את עצמי בלי אוכל עד סביבות 4 בלי אוכל ואז אכלתי מלפפון (9 קל').

בערב (21:30) הייתי אוכלת עוד מלפפון וזה כל מה שהייתי אוכלת במשך היום."

אלה, בקרוב בת 14:

אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב עכשיו.

אני עוד מעט בת 14, בתחילת גיל 13 התחלתי להבין שבנות צריכות לדאוג למראה שלהן.

עד אז הייתי טום בוי, כל יום כדורגל, גרעפסים בקולי קולות ליד כולם והרבה הרבה מטוגנים ושוקולדים.

בכיתה ה' שקלתי בערך 45 קילו, והייתי 1.44 מטר גובה.

בחופש שבין ו' לז' הצבתי לעצמי מטרה – לא לאכול שוקולדים.

כל יום הייתי ישנה עד הצהריים, קמה, אוכלת ויוצאת לקניון.

בתחילת ז' שקלתי 50 קילו על 1.58 מטר.

קצת לפני אמצע השנה ראיתי איזה פוסט בבלוג של מישהי, כתוב על אנורקסיה ובולימיה.

קראתי וקראתי, למדתי קצת על אנה ומיה, ראיתי תמונות, ובעיקר נגעלתי.

פרסמתי את התמונות האלו גם בבלוג שלי כי רציתי שיותר אנשים ישימו לב למחלה הנוראית הזאת.

אחרי שבועיים כל הקטע הזה עוד לא יצא לי מהראש ולאט לאט התחלתי לחשוב שזה מדהים להראות ככה, עור ועצמות.

באותו הזמן שקלתי 53 קילו, על 162 מטר גובה.

בהתחלה הקאתי, הקאתי הרבה, אכלתי חצי תפוח וישר הקאתי.

יום אחד אמא תפסה אותי ועשתה לי סצנות, כל המשפחה בכתה וכל הבצפר ידע על זה.

באותו הזמן הכרתי כמה בנות שכבר עמוק בתוך זה, ואני שהייתי בתחילת המחלה – רציתי להיכנס כי התעניינתי.

דיברתי איתן והן נתנו לי כל מני שמות של כדורים (משלשלים) ואמרו שזה בדיוק כמו להקיא, רק שזה משפיע אחרי שעתיים ולא שמים לב לזה שאת בשירותים כי את לא אחרי האוכל.

נשמע מעניין, אכלתי בסביבות ה1500 קל' ליום ואחרי כל משהו קטן ישר לקחתי 2 כדורים, כך שזה יצא בסביבות ה12 כדורים ביום.

רק עכשיו אני מבינה שהכדורים האלה הרסו לי את הגוף.

בשלב מסוים אמא עלתה עלי והכריחה אותי לזרוק את כולם.

כל יום שהייתי בבצפר היא היתה עושה חיפושים בחדר כדי לראות אם אין לי כדורים חדשים ובלילה גם בתיק כך שלא יכולתי להמשיך עם הכדורים והייתי צריכה שיטה חדשה.

אחרי התקופה הזאת עבר בערך חודש שהכל יצא לי מהראש ואת כל מה שירדתי בזכות הכדורים (נהייתי 50 קילו, כלומר איבדתי 3 קילו) העלתי בחזרה והוספתי עוד קילו.

שבוע אחד אמא ואבא נסעו לחופשה והייתי כמעט כל הזמן לבד בבית.

החלטתי שהנה יש לי הזדמנות ואני יכולה לרדת במשקל בשקט.

בבוקר הייתי שותה כוס מים ולוקחת מסטיק ללא סוכר, בבצפר שתיתי רק מים כי זה 0 קלוריות, חזרתי הביתה והחזקתי את עצמי בלי אוכל עד סביבות 4 בלי אוכל ואז אכלתי מלפפון (9 קל').

בערב (21:30) הייתי אוכלת עוד מלפפון וזה כל מה שהייתי אוכלת במשך היום.

באותו שבוע עשיתי גם 2 צומים (30 שעות, ו42 שעות) וירדתי בסה"כ ל46 קילו.

מ53 קילו, נהייתי תוך שבוע 46 קילו.

כאן הבנתי שאנה שולטת בי, דיברתי אליה, בכיתי אליה, התחננתי שתעזור לי לרזות, ביקשתי שתעשה שהצלעות שלי יהיו קצת יותר בולטות..

לא יכולתי לעמוד כמעט על הרגליים, התקלחתי רק בישיבה כי היה לי קשה לעמוד, לא נפגשתי עם חברים ורק ישנתי כל היום או בכיתי במיטה כי לא היה לי מספיק כוח לקום ממנה.

כשההורים חזרו אמא הזמינה לי תור לבית החולים שניידר ומאז הייתי מאושפזת שם במשך חודשיים עם זונדה (אוכל שמכניסים דרך צינור מהאף לקיבה) וכשהשתחררתי הייתי הולכת כל יום לאשפוז יום שזה אומר להיות בבית החולים כל יום מ7 וחצי בבוקר עד חמש בערב.

כשהייתי מאושפזת עם הזונדה עליתי ל51 קילו, וכשהתחלתי את האישפוז יום כל הזמן ירדתי ועכשיו אני שוקלת 48 וחצי קילו על 1.64 מטר גובה ואני עדיין בתת משקל למרות שהייתי 5 וחצי חודשים בבית חולים.

נכנסתי לזה עמוק וזה הרס לי תקופה עצומה וחשובה נורא.

לא הלכתי לבית ספר 3 חודשים (2 מהם היו החופש הגדול) וכל הממוצע שלי נהרס, אני לא מצליחה להשלים חומר, לצבא אני כבר לא אוכל ללכת כי יש לי את האנורקסיה בתיק האישי שלי, לכל עבודה שאני אנסה להתקבל אליה תמיד ישקלו טוב טוב אם לקבל אותי כי הייתי פעם אנורקסית.

אל תיכנסו לזה, בבקשה, זה יהרוס אתכם מבפנים,

אני רצינית.

אני מצטערת שזה כל כך ארוך, האנורקסיה והבולימיה שלטו בי במשך כ"כ הרבה זמן וכמה שניסיתי לקצר, לא הצלחתי.

פורסם בפוליטנט, בבקשה תלחצו על כפתור "מצביעים" בצבע תכלת שבצד. (לא מדובר בתחרות או משהו, הצבעות רק יגרמו ליותר אנשים שייכנסו לכאן).

i'm gone עברה ועוברת התעללות מצד ההורים שלה, הגיעה למצב של אנורקסיה וגם ניסתה להתאבד. בת 19.

לפעמים אני יושבת לעצמי, עם סגריה ב 3 לפנות בוקר, מתפללת בשקט בשקט, שהקולות בראש שלי לא ישמעו, שאני רוצה עזרה. אני רוצה לצאת מזה כבר! אבל אז מיד מבקשת אלפי מחילות מהקולות "סליחה-לא-התכוונתי-זה-היה-משבר-חד-פעמי, אני רוצה להיות רזה " . החיים שלי לא היו קלים. נולדתי לאמא דכאונית, מטורפת במקצת, בעלת משקל עודף שהאשימה אותי מהיום הראשון שנולדתי שאני טעות ובגללי היא השמינה. אבא שלי הוא החיים שלי, והמוות שלי. עד כיתה ט' לא ידעתי שאסור להרביץ לילדים שלך- חייתי בבועה שההורים שלי סיפקו לי, ובתמימות שלי אמרתי משהו על כך מול ילדה מהכיתה, והיא עמדה עם פה פעור. עברנו ממארוך, לחביטה על הקיר עם הראש, לחגורות עור, לאגרופים, למגהץ , ואפילו עד לגיל 16 שבו הוא ניסה לחנוק אותי כי עשיתי עגיל מסכן באוזן ללא הסכמתו. אחרי כל זה, הוא האדם הכי חשוב לי בחיים. הכי רגיש (אני לא סותרת את עצמי, יש לו פרצי זעם אבל אני האדם הכי חשוב לו בחיים), הכי אוהב.   המשפחה שלי, המורחבת, באה ממסורת מאוד קשה, מגבילה, אוסרת. אסור לי לצאת עם בחורים, אסור לי שכב, אסור לי לעשן, אסור לי לצאת מהבית מאוחר מהשעה 10. ואני בת 19 פאק !!!            "חייבים להראות מושלמים מבחוץ ואת הפגמים השאירו בפנים". זה מה שההורים תמיד למדו אותי.         עלינו לארץ כשאני הייתי בת 6 ואחי הקטן בן 3. הילד הקטן הזה, שפעם היה בלאגניסט וספורטאי לא קטן, הפך להיות מנוכר, דכאוני, חסר תיאבון לחלוטין, שכל היום מרצד מול המחשב. זה רק מוכיח שלא רק אני נדפקתי.          נכנסתי לכיתה א' מיד כשהגענו לארץ, בלי לדעת מילה, ולאט לאט הפכתי למצטיינת. הייתי המצטיינת השכבתית עד כיתה י'. כיתה י"א הכל כבר היה יותר מדי. תמיד אבא דחף אותי ללמוד עוד ועוד, הרביץ לי כשלא עניתי על הבוחני ערב שהוא המציא לי ועשה לי מדי יום..              עברנו דירה לדרום הארץ בסוף כיתה א', ומאז כל חופש גדול שהיה לי "ביליתי" אצל סבתא וסבא שלי בצפון ( איפה שגרנו פעם). זה היה סיוט אחד גדול. מילא "חופשה"... אבל לא יכולתי לעשות כלום, וסבתא שלי כל הזמן הכריחה אותי לאכול באוכל. היא הייתה ממלאה שולחן שלם ל 6 אנשים ומצפה שאני אוכל הכל. חודשיים של סיוט עברו עליי. התחננתי כל יום בטלפון להורים שיקחו אותי משם. הרגשתי שהם מזניחים אותי , שאני משמינה, שכואב לי הכל, שהיא לא מבינה שהיא מטורפת. בגיל 8 כבר אמרתי להורים "אני שמנה".   בעקרון אם אני מסתכלת על זה עם עיניים אובייקטיביות ומורידה לשניה את המחסום מהאוזניים, הייתי הכי רזה ביסודי, ואחת מהרזות בתיכון.   אבל לא כזה רזון חפשתי. חפשתי ואני עדיין צדה את הרזון החולני. בנוסף גם הפחד שלי מאוכל ומאכלים מסויימים עוזר לכך.             למדתי ונגנתי בפסנתר, ועשיתי כל מה שההורים רצו, אבל אף פעם זה לא היה מספיק.  בגיל 8 כשהייתי אצלה כבר התחלתי להחביא אוכל, לזרוק מחלון, לשים בפה וללכת ולירוק בכיור.. הייתי צוחקת עם הבנות דודות הקטנות שלי, שאני יכולה לא לאכול כלום מהארוחה, אבל שהצלחת תהיה ריקה.. והן היו מביטות בי בתשואה .... כשחזרתי לבית הספר, שומדבר כבר לא היה אותו הדבר.  היו ימים שהחלטתי לא לאכול בהם, כדי לנקות את עצמי, וןהיו ימים שהייתי אוכלת רק תפוח, ותמיד הייתי מתבאסת לזרוק את הלחמניה עם הממרח שוקולד "אבל אין מה לעשות. אני לא אשמין."

הייתי ככה עד כיתה ט'.הדכאון כבר חלחל בי חזק בשנים האחרונות, הכאב כבר שבר אותי, וחתכתי לא מעט שנים, והחלטתי שזהו. די. שמעתי מטאל, רוק כבד, לבשתי רק שחור, שנאתי את כולם, ובכיתה י' הכל התהפך והתחלתי להקיא.  אכלתי רק בשביל להקיא.  חפשתי הקלה. אני מקיאה עד עכשיו ואני בת 19.  אני עדיין נעה בין הרעבה של 100 קל' ליום, או בין 4 הקאות ביום. הייתה גם תקופה של ספורט אובססיבי, ובערך 20 משלשלים ביום.        ההורים יודעים. ידעו אז. אבל הם לא עושים כלום. אבא הפך במשך השנים לאדיש, ואמא רזתה בעצמה המון, ועכשיו מתחרה בי.   היא נבהלה בהתחלה אבל היא לא ממש אכפתית.           המשקל הכי נמוך שלי היה 38 ולא גבהתי אפילו בסנטימטר אחד, אני עדיין  על ה 1.64. עכשיו עליתי -בהמון. הצבא מקשה על החיים הסודיים האלה, אין לך ממש הרבה פנאי. אבל הכאב עדיין לא עובר, ואני עדיין בוכה.

 הסיפור יכול יכול הארך שנים, המון צדדים שלא כתבתי, אבל זה כבר ארוך מדי. אולי יום אחד אהיה רזה... ואם לא אז לפחות הכל כבר ייפסק.

i'm gone- מהבלוג 81901.

*

אני מצטערת על הטרחה... בגלל כל הרגשות שהציפו אותי  מקודם שכחתי להוסיף גם כמה פרטים חשובים כמו שניסיתי להתאבד לא פעם אחת, בפעם האחרונה שניסיתי כמעט הצלחתי, כנראה היה לי "מזל" שהקיבה שלי רגילה להקיא כי היא הקיאה את כל הכדורים שלא התעכלו עדיין... בנוסף לכל זה, בי"א וי"ב כבר לא למדתי בכלל, לא עשיתי שיעורים ולא התכוננתי לבגרויות. נכשלתי בהמון מקצועות, אחרי שכל השכבה הייתה בהלם שהתלמידה המצטיינת לא מגיעה לבית הספר.

אמא תפסה אותי כמה פעמים מקיאה, היא גם ראתה שכל החדר שלי דומניות ואנורקסיות למינהן, היא לא אומרת כלום.

אני רק רציתי להגיד לכל הבנות שאולי יקראו את מה שכתבתי, עדיף שיהיה עלייך קילו אחד או שנים "מיותרים" מאשר חיים שלמים מבוזבזים על מחלה. אנשים אולי לא יודעים, אבל כחצי מהבנות המטופלות חוזרות למחלה . זה לא שווה את זה.

עצוב לי שאת נאלצת לעבור את כל זה ועדיין עוברת, את בת 19 ואת עצמאית יש לך את הזכות המלאה לנהל את החיים שלך עפ"י הדרך שאת בוחרת, תתרחקי מכל הרוע ותקחי את עצמך בידיים ישנם המוני אנשים שקיימים רק בשביל לעזור לאנשים שנמצאים במצב שלך, תמיד יש למי לפנות אל תישארי לבד כי את לא לבד!

הפעם mcbus. מהבלוג, החליטה לשתף אותנו במה שהיא עברה בעבר הלא רחוק ועדיין מתמודדת בהצלחה רבה.

הסיפור שלי התחיל כמו רבות אחרות, שראיתי אחת עם גוף מושלם, עם החיים הכי טובים שאפשר לדמיין. אז רציתי להיות כמוה. התחלתי להוריד את כל המשקל. דיאטה רצחנית, ספורט (בנבחרת כדורעף) והרבה מאוד כוח רצון. לא הייתי מרוצה מהחודש הראשון, הורדתי רק 17 קילו. אז המשכתי. לאט לאט נכנסתי לזה יותר ויותר, הייתי אובססית לגבי כל תנועה וכמה קלוריות היא שורפת. התעניינתי באנורקסיה, בבולמוס ובכל מה שקשור. ניסיתי הכל. ראיתי באנורקסיות שלמות שכזאת, גוף דקיק וחלש. רציתי להיות כמוהן. חשבתי שאני היצור הכי שמן בעולם, למרות ששקלתי 39 קילו ל1.69. לאט לאט המשקל החל לרדת, כך גם הכוח. העצמות נחלשו, השיניים... ואז, באחד האימונים של הנבחרת, היו לי כאבי גב איומים. לא הצלחתי לזוז, ובקושי לנשום. פינו אותי לבית החולים. נשברו לי שתי חוליות בגב, מחוסר ויטמינים. מאז השתקמתי מעט, אבל זה הרס לי את כל התוכניות לעתיד. מקווה שמישהו באמת הקשיב לסיפור הזה, ולמד ממנו לקח.

תודה רבה ל mcbus, אני שמחה שאת משתקמת ואני מאחלת לך את כל ההצלחה, עצוב שמתחילים להבין רק אחרי שעוברים חוויה נוראית שכזאת.

בנוסף לסיפורה היא שלחה לי כמה תמונות מאותה התקופה בשביל שאני אפרסם אותן כאן:

יד ורגל למי שתהה במה מדובר.

זה מה שאתם רוצים? רוצים להפוך לעצמכם נזק בלתי הפיך? להיראות כמו שלד ללא רוח חיים? ומה עם המשפחות? אתם לא חושבים על הסבל שאתם גורמים להם?

במידה ואתם מעוניינים לפרסם פה את מה שעבר עליכם, איך הכול התחיל, איך התמודדתם, איך אתם מתמודדים, איך אנשים אתם מכירים כבר לא קיבלו הזמדנות להתמודד, כל דבר הקשור להפרעות אכילה בעיקר חוויות אישיות אתם מוזמנים לשלוח לי במייל ואני אפרסם.

עם לינק לבלוג, בלי לינק לבלוג, עם שם ובלי שם, בכל דרך שתרצו אני כאן.

אתם יכולים לשלוח גם חוות דעת בנושא לא רק חוויות.

לינט.

את הסיפור הבא שלחה אלינו נולי בר מהבלוג הזה. את הסיפור היא כתבה, הוא ממחיש בצורה מדוייקת להפליא מדוע רוב האנשים מוצאים את עצמם נלחמים בתופעה הזאת.

נערה מתבגרת ממוצעת, מלאה במקומות הנכונים, ואולי גם קצת במקומות הלא נכונים, מעיינת בעיתון נוער ומחפשת כתבות בין כל הפרסומות ששוטפות את הדפים הצבעוניים.

בעמוד 26 מחייכת אליה, בחיוך קולגייט מתקתק, בחורה צעירה וזוהרת, לבושה בגינס צמוד וחזיית סטרפלס, עם בטן שרירית ושטוחה, כמה שהיא רוצה להיות כמוהה! גוף מהמם ללא כל פגם, שזופה כל השנה (גם באמצע החורף). היא רוצה ללכת לחנות בגדים ולהסתכל על מכנסיים מתחת למידה 40, להיראות טוב בכל בגד שתלבש, לגרום לכל בחור שהיא פוגשת בדרך לסובב את ראשו בפליאה למראה הדוגמנית האלוהית שעוברת לידו.

זהו, חייבים דיאטה! היא קובעת, חדורת מוטיבציה ומוכנה לפעולה. 

היום הראשון של הדיאטה עבר די בקלות, את התמונה מעמוד 26 היא תלתה על המקרר וכתבה עליה את המילים "תוצאה סופית".

בהתחלה היא התנזרה משוקולד, הדבר שהכי אהבה בעולם. בימים הראשונים היא הרגישה שכל תא ותא בגוף שלה משווע למתוק, אך כעבור זמן קצר היא ראתה שאפשר להסתדר בלי ורשמה להעצמה הישג חדש.

שלושה שבועות עברו והתוצאות החלו להיראות. המחמאות לא איחרו להגיע- "כמה רזית", "את פשוט מהממת!". היא לא האמינה להם, במראה היא נשארה בדיוק אותו דבר, אפילו שויתרה על מתוקים מכל המינים ועל שתי ארוחות.

היא כבר התרגלה כמעט לא לאכול, היא אפילו הרגישה קלילה יותר, אבל לא- זה לא הספיק לה, היא רצתה עוד!

באותו שלב העניינים החלו להסתבך-הוריה שמו לב שמשהו לא בסדר עם בתם.

פתאום הפכה הנערה מלאת החיים ליצור חלש ושברירי, תמיד היתה עייפה ומדוכאת, כמעט ולא יצאה מן הבית.

"תאכלי!" אמרה לה אמה כשהגישה לפניה צלחת עמוסה בכל אבות המזון, "אני אעמוד לידך עד שתסיימי!"

הנערה הרימה את המזלג, זמן רב שלא הכניסה לפיה בשר, היא אכלה במהירות כאחוזת תזזית, כמעט לא לעסה את האוכל.

כשסיימה הרימה את עינייה אל אמה, שהסתכלה בה במבט מנצח.

לאחר הארוחה הסתגרה בחדרה, ופרצה בבכי. עכשיו הכל הלך, חשבה. היא ישבה וחיכתה עד שתצא אמה מהבית וברגע שנסגרה הדלת אחריה, מיהרה לשירותים. היא עמדה מול המראה והתבוננה בעצמה בגועל, עדיין בגועל. ברגע שאזרה אומץ, נשמה עמוק, התכופפה אל האסלה ודחפה בחוזקה שתי אצבעות אל תוך גרונה.

מאז זו היתה השיטה שלה, כך אף אחד לא יכול היה לדעת.

"אנורקסיה", בישר הרופא להורים המודאגים שעמדו ליד בתם השוכבת מחוסרת הכרה.

האם החזיקה ביד הקרה של בתה, "איך לא שמתי לב, כל הזמן הזה, איזו מן אמא אני?" אמרה בקול רועד ובעיניים דומעות.

"אתם יכולים לדעת כמה זמן זה נמשך?" שאל האב, בנסיון להיות ענייני. "ככל הנראה כבר יותר משנה, לפי מצב הקיבה והושת".

שלושת המבוגרים הביטו בנערה הצעירה, באיבריה הדקיקים, בלחייה השקועות, בכל עצם ועצם מגופה, הם עמדו בשקט, לא נשמע אף קול פרט לצפצוף המוניטור.

ההורים חזרו לבית המשפחה, מתאבלים על בתם היחידה שלא הצליחה לצאת ממעגל הקסמים הזה, מהסופה הזו שסחפה אותה ולא שיחררה.

הם נכנסו לחדרה, שהיה תמיד מבולגן. על המיטה היו זרוקים מברשת שיער, ג'ינס במידה 32, ערכת איפור, גליל נייר טואלט ותמונה מקומטת של דוגמנית צעירה-התוצאה הסופית.

נולי בר 13.2.06.    

תודה נולי בר.

הידעתם?

*הפרעות האכילה העיקריות הן אנורקסיה נרבוזה, בולמיה נרבוזה, הפרעת אכילה בולמוסית (Binge). אחת מכל חמש נשים סובלת מהפרעת אכילה ברמת חומרה כזו או אחרת.

*10 עד 15 אחוזים מן הסובלים מאנורקסיה ובולמיה הנם גברים. ככל הידוע, אין הבדלים משמעותיים בשכיחות ההפרעות בין קבוצות אתניות לבין האוכלוסיה הכללית.

*כמעט 50% מהסובלים מהפרעות אכילה סובלים גם מדיכאון קליני.

* מהסובלים מהפרעות אכילה נמצאים בטווח הגילאים 15-24

*שיעור התמותה מהפרעות אכילה הוא הגבוה ביותר בהשוואה לכל הפרעה פסיכיאטרית אחרת (20% מהסובלות מאנורקסיה מתות)".

במידה ואתם מעוניינים לפרסם פה את מה שעבר עליכם, איך הכול התחיל, איך התמודדתם, איך אתם מתמודדים, איך אנשים אתם מכירים כבר לא קיבלו הזמדנות להתמודד, כל דבר הקשור להפרעות אכילה בעיקר חוויות אישיות אתם מוזמנים לשלוח לי במייל ואני אפרסם.

עם לינק לבלוג, בלי לינק לבלוג, עם שם ובלי שם, בכל דרך שתרצו אני כאן.

לינט.