"בנוסף לעובדה שאת משקרים לכל הסובבים אותך,את משקרת גם לעצמך.

כשאת קמה בבוקר ומשכנעת את עצמך שאת לא רזה מספיק, שאת אוכלת תשכנעי את עצמך אין ספור פעמים שאת פשוט לא צריכה אוכל כדי להתקיים וזה ממש גם לא טעים,שאת תסתכלי במראה ותראי עוד קבוצת שומנים שצמחה לך במקומות נידחים בגופך או אפילו כשאת חולמת בלילה"

eventually_you_let_go מספרת:

אני לא יודעת איך להתחיל להסביר רגשות מחשבות תחושות מעשים דיבורים שתיקות שנאה אהבה כאב והעיקר פחד. וכן, הכול במשפט אחד ללא פסיקים. כי בראש שלי אין פסיקים. לרוב נקודות. עובדות. שחור או לבן,קיצוניות אחת או שנייה.

אז ככה.

(נשימה ארוכה-התחלתי)

אפשר להתחיל מהסוף(לא ממש הסוף. אלא מהיום) להתחלה. היום אני מאמינה שאני יודעת כמעט הכול. קראתי המון, בין אם זה ספרים, כתבות, מאמרים או סתם תגובות של אנשים באתרים נידחים בשולי האימפריה האינטרנטית. כולם אומרים אותו הדבר וכולם חושבים אותו הדבר. זה עולם שאם היו נותנים לי אפשרות למחוק מזיכרוני(בדומה לסרט "שמש נצחית בראש צלול") סביר להניח שהייתי עושה זאת.

עשיתי דברים שאני נורא מתחרטת עליהם(ונורא זה באופן החריף ביותר של המילה),רובם מסתכמים בעצם בשקרים.

קראתי ספרים על אנורקסיה- למדתי לא להשאיר אותם ולו על מיטתי. כי אימי וודאי תיכנס לסדר אותו.לאחר מכן למדתי שאפילו מתחת למזרן, מעל השידה או בתוך ארון הנעליים שלי-היא תמצא אותו. למדתי להחביא אותו בין המכנסיים שלי בחדר. לשם היא לא תתקרב. כשהגיעה השאלה "מה זה הספר הזה?" השקר יצא בטבעיות מפתיעה "כדי להימנע. למה?" תשובתה הייתה "כי קראת אותו המון פעמים." ושוב . שקר. "כי הכתיבה שלה נורא מעניינת . היא עיתונאים בלה בלה בלה. " זיינתי לה במוח.

כשיצאנו, אני וחבריי פשוט "אכלתי בבית"(המוכר להפליא) וכשבלסתי השקר מיהר להופיע "מה? לא אכלתי מאתמול בלילה!אני גוועת"(כנ"ל)

נכון. גוועתי. בגלל זה התחלתי לאכול מסטיקים כמו מטורפת? סוכריות ללא סוכר? סיגריות בכמויות אסטרונומיות? קפה שחור?

כשסיפרתי לחברה טובה שלי- סילפתי המון. לעיתים שמצבי התדרדר סיפרתי כל כך הרבה סיפורים שאפילו בפסטיבל מספרי הסיפורים אין מרוב מספרם הרב. "אני בסדר" "מצבי מצוין אכלתי היום וממש שבעתי."

את משקרת גם כשאת אוכלת.לא רק כשאת לא.

כשאת לא אוכלת יש לך סיבה לשקר.

כשאת אוכלת(בדרך כלל המון) אז אין לך חשק לצאת מהבית, אין לך כוח ללכת לבית הספר או סתם את מרגישה כבדה מידי. פשוט תתרצי את זה בסיבה הכי ישנה בספר. את לא תרגישי טוב. יש לך חום "נראה לך" או שאת סתם תהיי עייפה.

בנוסף לעובדה שאת משקרים לכל הסובבים אותך,את משקרת גם לעצמך.

כשאת קמה בבוקר ומשכנעת את עצמך שאת לא רזה מספיק, שאת אוכלת תשכנעי את עצמך אין ספור פעמים שאת פשוט לא צריכה אוכל כדי להתקיים וזה ממש גם לא טעים,שאת תסתכלי במראה ותראי עוד קבוצת שומנים שצמחה לך במקומות נידחים בגופך או אפילו כשאת חולמת בלילה.

תתחילי לשנוא את עצמך. על השקרים. על איך שאת נראית או על כמה שאכלת או אפילו אם לא אכלת..

את תתרגלי איליהם. הם יהפכו להיות החברים הכי טובים שלך.

הם יהיו היחידים ששומרים על סודותיך וייתנו לך שקט נפשי,רוחני וסתם שקט להיות עם האמת השקרית שלך.

תתחילי להשתגע.

שוב פורסם בפוליטנט, לחצו על הצבעה בצד על מנת שיותר אנשים ייכנסו לפה. (לא מדובר בתחרות).

היום בשעה 21:00 בערוץ 22, תוכנית "תעשיית היופי", בנושא הרצון לרזות וההשלכות על כך,

אין לי מושג מדוייק על מה יסופר אבל בשבוע שעבר היה על נושא ההפרעות אכילה ואנורקסיה,

מזעזע ביותר (אזהרה מראש), אני משערת שגם היום זה יהיה בנושא הפרעות האכילה על פי הפרומואים שהיו היום בערוץ.

"בבוקר הייתי שותה כוס מים ולוקחת מסטיק ללא סוכר, בבצפר שתיתי רק מים כי זה 0 קלוריות, חזרתי הביתה והחזקתי את עצמי בלי אוכל עד סביבות 4 בלי אוכל ואז אכלתי מלפפון (9 קל').

בערב (21:30) הייתי אוכלת עוד מלפפון וזה כל מה שהייתי אוכלת במשך היום."

אלה, בקרוב בת 14:

אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב עכשיו.

אני עוד מעט בת 14, בתחילת גיל 13 התחלתי להבין שבנות צריכות לדאוג למראה שלהן.

עד אז הייתי טום בוי, כל יום כדורגל, גרעפסים בקולי קולות ליד כולם והרבה הרבה מטוגנים ושוקולדים.

בכיתה ה' שקלתי בערך 45 קילו, והייתי 1.44 מטר גובה.

בחופש שבין ו' לז' הצבתי לעצמי מטרה – לא לאכול שוקולדים.

כל יום הייתי ישנה עד הצהריים, קמה, אוכלת ויוצאת לקניון.

בתחילת ז' שקלתי 50 קילו על 1.58 מטר.

קצת לפני אמצע השנה ראיתי איזה פוסט בבלוג של מישהי, כתוב על אנורקסיה ובולימיה.

קראתי וקראתי, למדתי קצת על אנה ומיה, ראיתי תמונות, ובעיקר נגעלתי.

פרסמתי את התמונות האלו גם בבלוג שלי כי רציתי שיותר אנשים ישימו לב למחלה הנוראית הזאת.

אחרי שבועיים כל הקטע הזה עוד לא יצא לי מהראש ולאט לאט התחלתי לחשוב שזה מדהים להראות ככה, עור ועצמות.

באותו הזמן שקלתי 53 קילו, על 162 מטר גובה.

בהתחלה הקאתי, הקאתי הרבה, אכלתי חצי תפוח וישר הקאתי.

יום אחד אמא תפסה אותי ועשתה לי סצנות, כל המשפחה בכתה וכל הבצפר ידע על זה.

באותו הזמן הכרתי כמה בנות שכבר עמוק בתוך זה, ואני שהייתי בתחילת המחלה – רציתי להיכנס כי התעניינתי.

דיברתי איתן והן נתנו לי כל מני שמות של כדורים (משלשלים) ואמרו שזה בדיוק כמו להקיא, רק שזה משפיע אחרי שעתיים ולא שמים לב לזה שאת בשירותים כי את לא אחרי האוכל.

נשמע מעניין, אכלתי בסביבות ה1500 קל' ליום ואחרי כל משהו קטן ישר לקחתי 2 כדורים, כך שזה יצא בסביבות ה12 כדורים ביום.

רק עכשיו אני מבינה שהכדורים האלה הרסו לי את הגוף.

בשלב מסוים אמא עלתה עלי והכריחה אותי לזרוק את כולם.

כל יום שהייתי בבצפר היא היתה עושה חיפושים בחדר כדי לראות אם אין לי כדורים חדשים ובלילה גם בתיק כך שלא יכולתי להמשיך עם הכדורים והייתי צריכה שיטה חדשה.

אחרי התקופה הזאת עבר בערך חודש שהכל יצא לי מהראש ואת כל מה שירדתי בזכות הכדורים (נהייתי 50 קילו, כלומר איבדתי 3 קילו) העלתי בחזרה והוספתי עוד קילו.

שבוע אחד אמא ואבא נסעו לחופשה והייתי כמעט כל הזמן לבד בבית.

החלטתי שהנה יש לי הזדמנות ואני יכולה לרדת במשקל בשקט.

בבוקר הייתי שותה כוס מים ולוקחת מסטיק ללא סוכר, בבצפר שתיתי רק מים כי זה 0 קלוריות, חזרתי הביתה והחזקתי את עצמי בלי אוכל עד סביבות 4 בלי אוכל ואז אכלתי מלפפון (9 קל').

בערב (21:30) הייתי אוכלת עוד מלפפון וזה כל מה שהייתי אוכלת במשך היום.

באותו שבוע עשיתי גם 2 צומים (30 שעות, ו42 שעות) וירדתי בסה"כ ל46 קילו.

מ53 קילו, נהייתי תוך שבוע 46 קילו.

כאן הבנתי שאנה שולטת בי, דיברתי אליה, בכיתי אליה, התחננתי שתעזור לי לרזות, ביקשתי שתעשה שהצלעות שלי יהיו קצת יותר בולטות..

לא יכולתי לעמוד כמעט על הרגליים, התקלחתי רק בישיבה כי היה לי קשה לעמוד, לא נפגשתי עם חברים ורק ישנתי כל היום או בכיתי במיטה כי לא היה לי מספיק כוח לקום ממנה.

כשההורים חזרו אמא הזמינה לי תור לבית החולים שניידר ומאז הייתי מאושפזת שם במשך חודשיים עם זונדה (אוכל שמכניסים דרך צינור מהאף לקיבה) וכשהשתחררתי הייתי הולכת כל יום לאשפוז יום שזה אומר להיות בבית החולים כל יום מ7 וחצי בבוקר עד חמש בערב.

כשהייתי מאושפזת עם הזונדה עליתי ל51 קילו, וכשהתחלתי את האישפוז יום כל הזמן ירדתי ועכשיו אני שוקלת 48 וחצי קילו על 1.64 מטר גובה ואני עדיין בתת משקל למרות שהייתי 5 וחצי חודשים בבית חולים.

נכנסתי לזה עמוק וזה הרס לי תקופה עצומה וחשובה נורא.

לא הלכתי לבית ספר 3 חודשים (2 מהם היו החופש הגדול) וכל הממוצע שלי נהרס, אני לא מצליחה להשלים חומר, לצבא אני כבר לא אוכל ללכת כי יש לי את האנורקסיה בתיק האישי שלי, לכל עבודה שאני אנסה להתקבל אליה תמיד ישקלו טוב טוב אם לקבל אותי כי הייתי פעם אנורקסית.

אל תיכנסו לזה, בבקשה, זה יהרוס אתכם מבפנים,

אני רצינית.

אני מצטערת שזה כל כך ארוך, האנורקסיה והבולימיה שלטו בי במשך כ"כ הרבה זמן וכמה שניסיתי לקצר, לא הצלחתי.

פורסם בפוליטנט, בבקשה תלחצו על כפתור "מצביעים" בצבע תכלת שבצד. (לא מדובר בתחרות או משהו, הצבעות רק יגרמו ליותר אנשים שייכנסו לכאן).

"העצמות שלי התחילו לבלוט. התחלתי להקיא כמעט כל יום. בהתחלה מרצון,

ואח"כ זה פשוט עמד לי בגרון וסרב להשאר שם."

תמיד הייתי ילדה מלאה. ז"א, מכיתה ב'. אפעם לא היה לי כ"כ אכפת, עד שהתחלתי לרקוד. התחלתי לרקוד בכיתה ז'. הייתי מגושמת וכבדה, תמיד שמו אותי מאחורה ותמיד התבאסתי. ואז, בדרך טבעית לחלוטין, התחלתי לרדת במשקל. זה היה המון ספורט בשבלי. 7 פעמים בשבוע לרקוד, לבנאדם שלא רגיל לזה  -  זה הרבה. רזיתי ככה משהו כמו 6 קילו בערך. וככה עבר לו זמן. כולם החמיאו לי שרזיתי וכאלה, אהבתי את זה, והמשכתי. אלא שבשלב מסויים - אחרי קילו וחצי נוספים שירדתי - הגוף שלי סרב. זה באמת לא הגיוני לרדת ככה במכה 7 וחצי קילו, אבל זה נראה לי בסדר כי עשיתי את זה בדרך בריאה של אוכל בריא וספורט. במשך הזמן נהייתי פאנטית. ספירת קלוריות, אקסטרה ספורט מעבר ל7שעות השבועיות האלו. הגוף המשיך לסרב.

לא אהבתי את זה.

אחרי שנה של פאנטיות והקצנות, התחלתי להוריד בצורה משמעותית מהאוכל שלי. היו ימים שהייתי אוכלת 700 קלוריות, 600, ואז 400.

בשלב מסויים התחלתי להכנס לאתרי פרו אנה ומיה. רציתי כל כך להיות אחת מהן. הייתי חולמת בלילות על זה שאני במוסד. כל כך טיפשי ופטתי, כל כך.

אחרי התקופה הזאתי, כשכולם התחילו להעיר ולדאוג, נלקחתי לשיחה בבצפר עם המורה לספורט שדאגה לי. טחנתי לה בשכל שהכל בסדר, כשאני יודעת בבירור שזה שקר.

העצמות שלי התחילו לבלוט. התחלתי להקיא כמעט כל יום. בהתחלה מרצון, ואח"כ זה פשוט עמד לי בגרון וסרב להשאר שם. הרגשה רעה כזו שמכריחה אותך להקיא, בלא מאמץ כמעט.נגיעה קלה וזהו.

אח"כ הגיע השלב של התה טיבטי. שומדבר לא עזר ולא ירדתי יותר. אולי קילו שניים, שלושה מקסימום - אבל אז הייתי מעלה אותם חזרה בצ'יק.

כרגע רע לי נורא. אני נעה בין אנורקסיה לבולמיה. מפחדת לבקש עזרה כי אני שמנה וזה ייראה מוזר כששמנה תגיד שיש לה הפרעות אכילה, אבל זה נכון.

אני בעיקר עושה את זה כי אני רוקדת עכשיו באופן מקצועי וריקוד זה החיים שלי, ואני פוחדת שאם אני אהיה שמנה אני לא אוכל להתקדם. אני יודעת שהמחשבה שלי דפוקה, והייתי רוצה לצאת מזה, תאמינו לי שהייתי, אבל זה לא כל כך קל. ושתדעו - אני עושה את זה לעצמי, לא בשביל אפאחד אחר.

תשמרו על עצמכן בנות, אתן לא יודעות מה זה עד שאתן לא עמוק עמוק שם.

אף פעם לא צריך להתבייש לבקש עזרה, וזה הזמן להביא לכאן את הרשימה של כל מקום שיוכל לסייע לכם,

מקורות תמיכה לבעלי הפרעות אכילה:

ככל שנפרסם יותר מקרים, ככל שננסה לשנות אנחנו נצליח ובזה אני בטוחה. נפתחה טבעת "נלחמים בהפרעות אכילה" וכל אחד שתומך מוזמן להצטרף.

אני מחכה לסיפורים שלכם וכול תמיכה נוספת בבלוג ועזרה להפיצו תתקבל בברכה.

לכל אחד שיש אפשרות לעזור לי ברכישת מנוי לבלוג, זה יעזור לי בהרבה להפיצו וכמו כן יקל מאוד בפרסום הפוסטים, אני אודה מאוד, לי אישית אין כעת אפשרות כזאת.

לינט.

i'm gone עברה ועוברת התעללות מצד ההורים שלה, הגיעה למצב של אנורקסיה וגם ניסתה להתאבד. בת 19.

לפעמים אני יושבת לעצמי, עם סגריה ב 3 לפנות בוקר, מתפללת בשקט בשקט, שהקולות בראש שלי לא ישמעו, שאני רוצה עזרה. אני רוצה לצאת מזה כבר! אבל אז מיד מבקשת אלפי מחילות מהקולות "סליחה-לא-התכוונתי-זה-היה-משבר-חד-פעמי, אני רוצה להיות רזה " . החיים שלי לא היו קלים. נולדתי לאמא דכאונית, מטורפת במקצת, בעלת משקל עודף שהאשימה אותי מהיום הראשון שנולדתי שאני טעות ובגללי היא השמינה. אבא שלי הוא החיים שלי, והמוות שלי. עד כיתה ט' לא ידעתי שאסור להרביץ לילדים שלך- חייתי בבועה שההורים שלי סיפקו לי, ובתמימות שלי אמרתי משהו על כך מול ילדה מהכיתה, והיא עמדה עם פה פעור. עברנו ממארוך, לחביטה על הקיר עם הראש, לחגורות עור, לאגרופים, למגהץ , ואפילו עד לגיל 16 שבו הוא ניסה לחנוק אותי כי עשיתי עגיל מסכן באוזן ללא הסכמתו. אחרי כל זה, הוא האדם הכי חשוב לי בחיים. הכי רגיש (אני לא סותרת את עצמי, יש לו פרצי זעם אבל אני האדם הכי חשוב לו בחיים), הכי אוהב.   המשפחה שלי, המורחבת, באה ממסורת מאוד קשה, מגבילה, אוסרת. אסור לי לצאת עם בחורים, אסור לי שכב, אסור לי לעשן, אסור לי לצאת מהבית מאוחר מהשעה 10. ואני בת 19 פאק !!!            "חייבים להראות מושלמים מבחוץ ואת הפגמים השאירו בפנים". זה מה שההורים תמיד למדו אותי.         עלינו לארץ כשאני הייתי בת 6 ואחי הקטן בן 3. הילד הקטן הזה, שפעם היה בלאגניסט וספורטאי לא קטן, הפך להיות מנוכר, דכאוני, חסר תיאבון לחלוטין, שכל היום מרצד מול המחשב. זה רק מוכיח שלא רק אני נדפקתי.          נכנסתי לכיתה א' מיד כשהגענו לארץ, בלי לדעת מילה, ולאט לאט הפכתי למצטיינת. הייתי המצטיינת השכבתית עד כיתה י'. כיתה י"א הכל כבר היה יותר מדי. תמיד אבא דחף אותי ללמוד עוד ועוד, הרביץ לי כשלא עניתי על הבוחני ערב שהוא המציא לי ועשה לי מדי יום..              עברנו דירה לדרום הארץ בסוף כיתה א', ומאז כל חופש גדול שהיה לי "ביליתי" אצל סבתא וסבא שלי בצפון ( איפה שגרנו פעם). זה היה סיוט אחד גדול. מילא "חופשה"... אבל לא יכולתי לעשות כלום, וסבתא שלי כל הזמן הכריחה אותי לאכול באוכל. היא הייתה ממלאה שולחן שלם ל 6 אנשים ומצפה שאני אוכל הכל. חודשיים של סיוט עברו עליי. התחננתי כל יום בטלפון להורים שיקחו אותי משם. הרגשתי שהם מזניחים אותי , שאני משמינה, שכואב לי הכל, שהיא לא מבינה שהיא מטורפת. בגיל 8 כבר אמרתי להורים "אני שמנה".   בעקרון אם אני מסתכלת על זה עם עיניים אובייקטיביות ומורידה לשניה את המחסום מהאוזניים, הייתי הכי רזה ביסודי, ואחת מהרזות בתיכון.   אבל לא כזה רזון חפשתי. חפשתי ואני עדיין צדה את הרזון החולני. בנוסף גם הפחד שלי מאוכל ומאכלים מסויימים עוזר לכך.             למדתי ונגנתי בפסנתר, ועשיתי כל מה שההורים רצו, אבל אף פעם זה לא היה מספיק.  בגיל 8 כשהייתי אצלה כבר התחלתי להחביא אוכל, לזרוק מחלון, לשים בפה וללכת ולירוק בכיור.. הייתי צוחקת עם הבנות דודות הקטנות שלי, שאני יכולה לא לאכול כלום מהארוחה, אבל שהצלחת תהיה ריקה.. והן היו מביטות בי בתשואה .... כשחזרתי לבית הספר, שומדבר כבר לא היה אותו הדבר.  היו ימים שהחלטתי לא לאכול בהם, כדי לנקות את עצמי, וןהיו ימים שהייתי אוכלת רק תפוח, ותמיד הייתי מתבאסת לזרוק את הלחמניה עם הממרח שוקולד "אבל אין מה לעשות. אני לא אשמין."

הייתי ככה עד כיתה ט'.הדכאון כבר חלחל בי חזק בשנים האחרונות, הכאב כבר שבר אותי, וחתכתי לא מעט שנים, והחלטתי שזהו. די. שמעתי מטאל, רוק כבד, לבשתי רק שחור, שנאתי את כולם, ובכיתה י' הכל התהפך והתחלתי להקיא.  אכלתי רק בשביל להקיא.  חפשתי הקלה. אני מקיאה עד עכשיו ואני בת 19.  אני עדיין נעה בין הרעבה של 100 קל' ליום, או בין 4 הקאות ביום. הייתה גם תקופה של ספורט אובססיבי, ובערך 20 משלשלים ביום.        ההורים יודעים. ידעו אז. אבל הם לא עושים כלום. אבא הפך במשך השנים לאדיש, ואמא רזתה בעצמה המון, ועכשיו מתחרה בי.   היא נבהלה בהתחלה אבל היא לא ממש אכפתית.           המשקל הכי נמוך שלי היה 38 ולא גבהתי אפילו בסנטימטר אחד, אני עדיין  על ה 1.64. עכשיו עליתי -בהמון. הצבא מקשה על החיים הסודיים האלה, אין לך ממש הרבה פנאי. אבל הכאב עדיין לא עובר, ואני עדיין בוכה.

 הסיפור יכול יכול הארך שנים, המון צדדים שלא כתבתי, אבל זה כבר ארוך מדי. אולי יום אחד אהיה רזה... ואם לא אז לפחות הכל כבר ייפסק.

i'm gone- מהבלוג 81901.

*

אני מצטערת על הטרחה... בגלל כל הרגשות שהציפו אותי  מקודם שכחתי להוסיף גם כמה פרטים חשובים כמו שניסיתי להתאבד לא פעם אחת, בפעם האחרונה שניסיתי כמעט הצלחתי, כנראה היה לי "מזל" שהקיבה שלי רגילה להקיא כי היא הקיאה את כל הכדורים שלא התעכלו עדיין... בנוסף לכל זה, בי"א וי"ב כבר לא למדתי בכלל, לא עשיתי שיעורים ולא התכוננתי לבגרויות. נכשלתי בהמון מקצועות, אחרי שכל השכבה הייתה בהלם שהתלמידה המצטיינת לא מגיעה לבית הספר.

אמא תפסה אותי כמה פעמים מקיאה, היא גם ראתה שכל החדר שלי דומניות ואנורקסיות למינהן, היא לא אומרת כלום.

אני רק רציתי להגיד לכל הבנות שאולי יקראו את מה שכתבתי, עדיף שיהיה עלייך קילו אחד או שנים "מיותרים" מאשר חיים שלמים מבוזבזים על מחלה. אנשים אולי לא יודעים, אבל כחצי מהבנות המטופלות חוזרות למחלה . זה לא שווה את זה.

עצוב לי שאת נאלצת לעבור את כל זה ועדיין עוברת, את בת 19 ואת עצמאית יש לך את הזכות המלאה לנהל את החיים שלך עפ"י הדרך שאת בוחרת, תתרחקי מכל הרוע ותקחי את עצמך בידיים ישנם המוני אנשים שקיימים רק בשביל לעזור לאנשים שנמצאים במצב שלך, תמיד יש למי לפנות אל תישארי לבד כי את לא לבד!

את הסיפור הבא שלחה לנו לי מהבלוג, היא אחת מהאנשים שבחרו בחיים ואני תומכת בהחלטה שלה!

שלום, קוראים לי לי.

גיל - 14.5

כיתה - ט'

גובה - 1.63

משקל - 63

BMI (עפ"י האתר הזה) - 23.9

אני זוכרת שההתעסקות במשקל החלה בערך בכיתה ו'.

הייתי ילדה מלאה, אפשר להגיד שהיה לי משקל עודף. הירכיים שלי היו כמו שני גזעים,הבטן שופעת ולא היה לי ביטחון עצמי.

זה הפריע לי, וחשבתי בעיקר על מה אנשים חושבים עליי, במראה החיצוני.

בכיתה ז' התחלתי דיאטה לבד, בריאה ומלאה בירקות. אני חושבת שירדתי 6-7 קילו.

הייתי מלאת מוטיבציה להמשיך והלכתי לדיאטנית שעזרה לי לרדת עוד במשקל.

סה"כ ירדתי 15 קילו וההרגשה הייתה נפלאה, הייתי מאושרת, אבל לא מסופקת.

סוף כיתה ח', הצתרפתי לנוער העובד והלומד, ומשם ואפילו לפני הכל התחיל להדרדר.

עליתי במשקל, למשקל 65 (המקסימום) והרגשתי נורא עם המשקל ועם איך שאני נראית.

השנה, באמצע כיתה ט' המשקל והאכילה שלי שיגעו אותי והתחלתי לקרוא על פרו-אנה ופרו-מיה.

בהתחלה לא אכלתי אבל במהרה נשברתי, וכעסתי על עצמי כל כך, לא יכולתי יותר.

בפסח של השנה, היינו באילת עם הדודים ואכלנו (לא הסדר), ברגע שניכנסנו לחדר שלנו במלון הלכתי להתקלח ושם הקאתי, ובכתי.

זאת הייתה הרגשה מעורפלת של עצבות בגלל הכניעה שלי ושמחה בגלל שמצאתי פיתרון להשמנה שלי.

שבוע אחרי הקאתי שוב, למרות שלא אכלתי הרבה באותו היום, ושוב אותן רגשות הציפו אותי.

לפני כמה חודשים חשבתי על כל הסכנות שבזה ועל התוצאות והבנתי שאומנם אני לא רזה אבל להיות אנורקסית זה לא משהו שאני רוצה להיות.

עכשיו אני עושה דיאטה בריאה, אבל תמיד תהיה לי התחושה של הגועל מהאוכל, אפילו שאני לא יכולה בילעדיו.

הרצון לחיות עלה על הרצון לרזון.

שחקנית.