"בבוקר הייתי שותה כוס מים ולוקחת מסטיק ללא סוכר, בבצפר שתיתי רק מים כי זה 0 קלוריות, חזרתי הביתה והחזקתי את עצמי בלי אוכל עד סביבות 4 בלי אוכל ואז אכלתי מלפפון (9 קל').
בערב (21:30) הייתי אוכלת עוד מלפפון וזה כל מה שהייתי אוכלת במשך היום."
אלה, בקרוב בת 14:
אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב עכשיו.
אני עוד מעט בת 14, בתחילת גיל 13 התחלתי להבין שבנות צריכות לדאוג למראה שלהן.
עד אז הייתי טום בוי, כל יום כדורגל, גרעפסים בקולי קולות ליד כולם והרבה הרבה מטוגנים ושוקולדים.
בכיתה ה' שקלתי בערך 45 קילו, והייתי 1.44 מטר גובה.
בחופש שבין ו' לז' הצבתי לעצמי מטרה – לא לאכול שוקולדים.
כל יום הייתי ישנה עד הצהריים, קמה, אוכלת ויוצאת לקניון.
בתחילת ז' שקלתי 50 קילו על 1.58 מטר.
קצת לפני אמצע השנה ראיתי איזה פוסט בבלוג של מישהי, כתוב על אנורקסיה ובולימיה.
קראתי וקראתי, למדתי קצת על אנה ומיה, ראיתי תמונות, ובעיקר נגעלתי.
פרסמתי את התמונות האלו גם בבלוג שלי כי רציתי שיותר אנשים ישימו לב למחלה הנוראית הזאת.
אחרי שבועיים כל הקטע הזה עוד לא יצא לי מהראש ולאט לאט התחלתי לחשוב שזה מדהים להראות ככה, עור ועצמות.
באותו הזמן שקלתי 53 קילו, על 162 מטר גובה.
בהתחלה הקאתי, הקאתי הרבה, אכלתי חצי תפוח וישר הקאתי.
יום אחד אמא תפסה אותי ועשתה לי סצנות, כל המשפחה בכתה וכל הבצפר ידע על זה.
באותו הזמן הכרתי כמה בנות שכבר עמוק בתוך זה, ואני שהייתי בתחילת המחלה – רציתי להיכנס כי התעניינתי.
דיברתי איתן והן נתנו לי כל מני שמות של כדורים (משלשלים) ואמרו שזה בדיוק כמו להקיא, רק שזה משפיע אחרי שעתיים ולא שמים לב לזה שאת בשירותים כי את לא אחרי האוכל.
נשמע מעניין, אכלתי בסביבות ה1500 קל' ליום ואחרי כל משהו קטן ישר לקחתי 2 כדורים, כך שזה יצא בסביבות ה12 כדורים ביום.
רק עכשיו אני מבינה שהכדורים האלה הרסו לי את הגוף.
בשלב מסוים אמא עלתה עלי והכריחה אותי לזרוק את כולם.
כל יום שהייתי בבצפר היא היתה עושה חיפושים בחדר כדי לראות אם אין לי כדורים חדשים ובלילה גם בתיק כך שלא יכולתי להמשיך עם הכדורים והייתי צריכה שיטה חדשה.
אחרי התקופה הזאת עבר בערך חודש שהכל יצא לי מהראש ואת כל מה שירדתי בזכות הכדורים (נהייתי 50 קילו, כלומר איבדתי 3 קילו) העלתי בחזרה והוספתי עוד קילו.
שבוע אחד אמא ואבא נסעו לחופשה והייתי כמעט כל הזמן לבד בבית.
החלטתי שהנה יש לי הזדמנות ואני יכולה לרדת במשקל בשקט.
בבוקר הייתי שותה כוס מים ולוקחת מסטיק ללא סוכר, בבצפר שתיתי רק מים כי זה 0 קלוריות, חזרתי הביתה והחזקתי את עצמי בלי אוכל עד סביבות 4 בלי אוכל ואז אכלתי מלפפון (9 קל').
בערב (21:30) הייתי אוכלת עוד מלפפון וזה כל מה שהייתי אוכלת במשך היום.
באותו שבוע עשיתי גם 2 צומים (30 שעות, ו42 שעות) וירדתי בסה"כ ל46 קילו.
מ53 קילו, נהייתי תוך שבוע 46 קילו.
כאן הבנתי שאנה שולטת בי, דיברתי אליה, בכיתי אליה, התחננתי שתעזור לי לרזות, ביקשתי שתעשה שהצלעות שלי יהיו קצת יותר בולטות..
לא יכולתי לעמוד כמעט על הרגליים, התקלחתי רק בישיבה כי היה לי קשה לעמוד, לא נפגשתי עם חברים ורק ישנתי כל היום או בכיתי במיטה כי לא היה לי מספיק כוח לקום ממנה.
כשההורים חזרו אמא הזמינה לי תור לבית החולים שניידר ומאז הייתי מאושפזת שם במשך חודשיים עם זונדה (אוכל שמכניסים דרך צינור מהאף לקיבה) וכשהשתחררתי הייתי הולכת כל יום לאשפוז יום שזה אומר להיות בבית החולים כל יום מ7 וחצי בבוקר עד חמש בערב.
כשהייתי מאושפזת עם הזונדה עליתי ל51 קילו, וכשהתחלתי את האישפוז יום כל הזמן ירדתי ועכשיו אני שוקלת 48 וחצי קילו על 1.64 מטר גובה ואני עדיין בתת משקל למרות שהייתי 5 וחצי חודשים בבית חולים.
נכנסתי לזה עמוק וזה הרס לי תקופה עצומה וחשובה נורא.
לא הלכתי לבית ספר 3 חודשים (2 מהם היו החופש הגדול) וכל הממוצע שלי נהרס, אני לא מצליחה להשלים חומר, לצבא אני כבר לא אוכל ללכת כי יש לי את האנורקסיה בתיק האישי שלי, לכל עבודה שאני אנסה להתקבל אליה תמיד ישקלו טוב טוב אם לקבל אותי כי הייתי פעם אנורקסית.
אל תיכנסו לזה, בבקשה, זה יהרוס אתכם מבפנים,
אני רצינית.
אני מצטערת שזה כל כך ארוך, האנורקסיה והבולימיה שלטו בי במשך כ"כ הרבה זמן וכמה שניסיתי לקצר, לא הצלחתי.
פורסם בפוליטנט, בבקשה תלחצו על כפתור "מצביעים" בצבע תכלת שבצד. (לא מדובר בתחרות או משהו, הצבעות רק יגרמו ליותר אנשים שייכנסו לכאן).

