לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2008    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ואני לא מאמינה שאני שוב חוזרת לזה. עד שהפסקתי.


זה לא משנה כמה אנשים עוצרים אותך ברחוב ואומרים לך שאתה יפה. זה כבר לא משנה אם הבן אדם שאת אוהבת מתחיל איתך פתאום.

כולם עושים את זה מרחמים ככה זה נראה.

"השמנה הזאת", "המסכנה הזאת שצריכה להרעיב את עצמה בשביל לא להיראות כמו פרה".

 

היא פרסמה כאן קטע, כיום זה מציף אותה מחדש:

 

אני כבר רשמתי לפה פעם.

אחרי שרשמתי פה, חזרתי לזה.

הפעם לבולימיה. אני אספר לכם את זה בדרך משונה. אני לא מוצאת דרך אחרת לפרוק את מה שיש לי על הלב.

 

 

זה לא משנה כמה אנשים עוצרים אותך ברחוב ואומרים לך שאתה יפה. זה כבר לא משנה אם הבן אדם שאת אוהבת מתחיל איתך פתאום.

כולם עושים את זה מרחמים ככה זה נראה.

"השמנה הזאת", "המסכנה הזאת שצריכה להרעיב את עצמה בשביל לא להיראות כמו פרה".

אתה יורד ועולה מהמשקל. אפילו את הגרמים אתה מחשב.

כל יום בבוקר, בצהריים, בערב, בלילה. אחרי ארוחה שאמא הכריחה אותי לאכול, ואחרי הריצה המטורפת שעשיתי.

לפני שהקאתי ואחרי שהקאתי את הנשמה שלי בשירותים.

ואתה תמיד מרגיש שמן. גם אם תקיא את כל מה שיש לך בבטן, עדיין יהיו שם צדדים ובטן עגלגלה.

ורגליים שמנמנות שלא יכולות ללבוש את החצאיות מיני "החמודות" האלה שכולם לובשות.

שעות אני מסתכלת במראה, נגעלת מעצמי.

אני רואה רק את השומנים שחונקים אותי מכל מקום.

ותמיד שאומרים לי שרזיתי ושאני חיוורת וקוראים לי אנורקסית אני חושבת שזה בציניות ופשוט לא נעים להגיד פרה.

ואמא מתחילה לדאוג.. כשאני לא אוכלת. ואז היא יושבת לידי, מרחמת עלי.. הבת השמנה שלה.. וממש כמו ילדה קטנה היא מאכילה אותי.

ואחרכך שהיא לא רואה, הכל עולה למעלה.. וזה פשוט מתבקש לפרוש לשירותיים ולהוציא הכל.

והמשקל נתקע, 41.. לפעמים זה 40.9 לא פחות.

ואני מבלה כל היום בחדר כושר.. וריצה של שעה אולי שעתיים בלילה.

אבל זה לא עוזר, חייבים להקיא זה לא מספיק רק ספורט.

ולפעמים אני נשבעת לעצמי שזאת הפעם האחרונה וזה לא קורה יותר, ואחרכך אני כבר רגילה להקיא.. הקיא כבר עולה למעלה בטבעיות.

אני כבר לא שולטת בזה.

אני שונאת את עצמי, אני שונאת את הגוף הזה, למה לי יש גוף כל כך שמן.

ואני לא מאמינה שאני שוב חוזרת לזה. עד שהפסקתי.

פשוט כל הדברים שרשמתי פה בפעם הקודמת הציפו אותי מחדש. פרה מטומטמת, העוזר גננת, החבר שזרק אותי.

אני לא התגברתי על כלום.

בפעם הקודמת זאת פשוט הייתה "הצגה" להראות שאני חזקה, שיפסיקו כבר לעקוב אחרי לשירותים ולהאכיל אותי כמו ילדה קטנה.

אבל בפנים הרגשתי יותר חרא מתמיד. אכלתי ורק עליתי יותר..

אני לא יכולה יותר. עכשיו אני שוב הולכת לשירותים. אני לא יודעת איך לצאת מזה.. אני מסתבכת יותר ויותר

פרה מטומטמת.

 

אפשר לשנות,

טלפונים + פורומים לעזרה וגם תוכנית מניעה.

 

 

מי שעדיין לא ראה את הכתבה או מעוניין להגיב

לכניסה לכתבה לחצו כאן.

 

*למי שיכול לסרוק לי את הכתבה שפורסמה במעריב לנוער, אודה מאוד.

 

 

 

 

אענה לכל האימיילים והתגובות שלכם עד יום ראשון. סליחה על ההמתנה.

 

פורסם בפוליטינט, תמשיכו להצביע.

 

נכתב על ידי , 18/10/2006 20:35   בקטגוריות לא יצאנו מזה, כאב, כוח רצון., לחץ נפשי, עלבונות, פרידה., הכחשה., גועל עצמי, אמא  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לינט ב-19/10/2006 10:39
 



לפני שנתיים הייתי 35 ק"ג. רק לאחרונה התחלתי לאהוב אוכל.


"רציתי לאכול. ולהיות כמו כולם. ולא שיעירו לי על זה.

שיכריחו אותי לאכול, ושיאיימו עליי, ילדה בת שמונה שלא מבינה כלום מהחיים שלה- לכלוא אותה במוסד סגור עם זונדה בגוף.

ולא אהבתי. פשוט לא אהבתי. אי אפשר להכריח מישהו לאהוב משהו, אפילו אני ניסיתי ולא הצלחתי."

 

 

ענבר רושמת:

 

אני לא טובה בלנסח דברים, את האמת שאני די גרועה בזה, אבל הצלחתי להוציא משהו טרי טרי על מסך העריכה.
-לפני שכתבתי את זה מצאתי בחדר של ההורים שלי דף הפניה לדיאטנית שבו רשום תחת נושא התלונות של ההורים שלי- הפרעות אכילה, סימני אנורקסיה, רצון לדיאטה ועבר קודם בנושא.
זה העביר בי בחילה עד שנתקפתי בבולמוס אכילה עד שגמרתי את כל הלחם בבית.
והנה זה כאן:

אני מבינה שאכפת לכם.

אבל ככה לזלזל בי?

אם יש משהו שאני לא

זה אנורקסית.

...

אז כן. יש לי הפרעות אכילה, ככל המסתבר, וזה כנראה כבר יהפוך לחלק מהחיים שלי, כי כל החיים שלי זה היה פה, בפנים

ורק עכשיו אני קולטת את זה עד הסוף.

אני חוזרת לאותה הדיאטנית, לאותו המכון

אבל עם איזה מעל 30 ק"ג עודף מהפעם שעברה.

ואני עוד חשבתי שיצאתי מזה...

):

 

מאז ומתמיד אני זוכרת ששנאתי אוכל. פשוט לא נהניתי מזה.

בייחוד לא מאותם ימי שבת שהיינו הולכים לבקר את המשפחה והייתי צריכה לאכול עוף.

בלע. בקושי בלעתי שלוש חתיכות. כל כך הובחלתי מזה.

עד הרגע ההוא, לפני שש שבע שנים

שזה כבר החמיר

לא אכלתי כלום

שנאתי הכל

אפילו גלידה לא היה לי טעים

וכל כך רציתי לאכול

אבל זה היה כל כך מגעיל.

...

1999.

השנה בה נכנסתי למכון להפרעות אכילה.

אני זוכרת בנות גדולות שחשבתי שהן בגילי.

כל כך קטנות.רזות.צנומות.פחות ממני אפילו.

ואני? פחות מ20 קילו הייתי אז

אפילו לא ידעתי מה זה משקל אז

אני רק יודעת שסיפרו לי שהורידים בפנים בלטו לי.

אני זוכרת שאת העצמות שלי תמיד ראו. בייחוד בתקופה ההיא.

ושנאתי אותן. זה נראה לי כמו צלקת. רציתי שיעלמו.

רציתי לאכול. ולהיות כמו כולם. ולא שיעירו לי על זה.

שיכריחו אותי לאכול, ושיאיימו עליי, ילדה בת שמונה שלא מבינה כלום מהחיים שלה- לכלוא אותה במוסד סגור עם זונדה בגוף.

ולא אהבתי. פשוט לא אהבתי. אי אפשר להכריח מישהו לאהוב משהו, אפילו אני ניסיתי ולא הצלחתי.

נמאס לי מההערות על למה אני לא אוכלת ושיש לי גוף מושלם ושאני אנורקסית ושאני לא מפותחת לגילי בכלל ושאין את המידה שלי כי היא קטנה מידי ושמי יותר רזה? נו ברור שאני, כי אני הייתי מקל. ככה קראו לי. עכבר. קטנה. לא קיימת.

וככה הרגשתי. לא קיימת.

טוב. הגיע המצב שנתנו לי תפריטים.

אוכל. כל כך הרבה אוכל. שעד היום לא אכלתי.

ירקות. ושניצל טבעול. יאק.

כל כך שנאתי את זה!!!!

אבל איימו עליי. ואיימו. ואיימו. ולא היה לי טוב.

כי לא היו לי חברים. ולא היה לי כוח. ולא היה לי שמחה.

אז מה כבר יכלתי לעשות?? אכלתי.

הקאתי. בלי רצוני. את האוכל. בצלחת. אז מה הוא עשה? איים עליי שהוא ידחוף לי את זה לפה.

וזה מה שהוא עשה, בזמן שבכיתי, ונחנקתי, והקאתי, באותו הזמן, פשוט דחף לי את זה לפה.

וככה התרגלתי.

לפחות שנתיים.

רק לאחרונה התחלתי לאכול ירקות.

רק לאחרונה התחלתי לאהוב אוכל.

לפני שנתיים הייתי 35 ק"ג.

המחזור התחיל לי מאוחר מכולם.

ועד היום.

עד היום זה פה. רק שהיום יש לי שליטה.

אבל לחשוב שאני אנורקסית? זה כבר מבחיל כמה אתם יכולים לזלזל בי. אחרי כל זה, אתם חושבים שאני רוצה להיות אנורקסית?!

 

חוץ מההפרעות אכילה האלו, הקושי עם לאכול הכל וכלום, ההפרעות אכילה הזה שבכלל לא קיבלתי אותם כחלק ממני...

רק דבר אחד תמיד היה, תמיד תמיד היה.

 

תמיד הייתי כלום.

אני תמיד כלום.

זה מה שנכנס לי לשכל. ואם יש משהו שאני שונאת, זה את הכלום הזה. הכלום הזה שנדחף לי למוח. הכלום הזה שהיה לי בקיבה. הכלום הזה, שעדיין יש לי בלב.

 

 

שלום, אני ענבר.

ואני כלום.

 

פשוט ככה.

 

 

פורסם בפוליטנט שוב, תצביעו, תצביעו, תצביעו. יותר אנשים יקראו את זה.


 

 


 

 

מישהו יודע מה זה?

נכתב על ידי , 10/10/2006 19:38   בקטגוריות אשפוז בכפייה., גועל עצמי, לא אכפת., סביבה., סיכון., עלבונות, זונדה  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עמוק מבעד לשכבות. ב-12/4/2007 11:50
 



תתחילי לשנוא את עצמך. על השקרים.


"בנוסף לעובדה שאת משקרים לכל הסובבים אותך,את משקרת גם לעצמך.

כשאת קמה בבוקר ומשכנעת את עצמך שאת לא רזה מספיק, שאת אוכלת תשכנעי את עצמך אין ספור פעמים שאת פשוט לא צריכה אוכל כדי להתקיים וזה ממש גם לא טעים,שאת תסתכלי במראה ותראי עוד קבוצת שומנים שצמחה לך במקומות נידחים בגופך או אפילו כשאת חולמת בלילה"

 

eventually_you_let_go מספרת:

 

אני לא יודעת איך להתחיל להסביר רגשות מחשבות תחושות מעשים דיבורים שתיקות שנאה אהבה כאב והעיקר פחד. וכן, הכול במשפט אחד ללא פסיקים. כי בראש שלי אין פסיקים. לרוב נקודות. עובדות. שחור או לבן,קיצוניות אחת או שנייה.

 

אז ככה.

(נשימה ארוכה-התחלתי)

אפשר להתחיל מהסוף(לא ממש הסוף. אלא מהיום) להתחלה. היום אני מאמינה שאני יודעת כמעט הכול. קראתי המון, בין אם זה ספרים, כתבות, מאמרים או סתם תגובות של אנשים באתרים נידחים בשולי האימפריה האינטרנטית. כולם אומרים אותו הדבר וכולם חושבים אותו הדבר. זה עולם שאם היו נותנים לי אפשרות למחוק מזיכרוני(בדומה לסרט "שמש נצחית בראש צלול") סביר להניח שהייתי עושה זאת.

עשיתי דברים שאני נורא מתחרטת עליהם(ונורא זה באופן החריף ביותר של המילה),רובם מסתכמים בעצם בשקרים.

קראתי ספרים על אנורקסיה- למדתי לא להשאיר אותם ולו על מיטתי. כי אימי וודאי תיכנס לסדר אותו.לאחר מכן למדתי שאפילו מתחת למזרן, מעל השידה או בתוך ארון הנעליים שלי-היא תמצא אותו. למדתי להחביא אותו בין המכנסיים שלי בחדר. לשם היא לא תתקרב. כשהגיעה השאלה "מה זה הספר הזה?" השקר יצא בטבעיות מפתיעה "כדי להימנע. למה?" תשובתה הייתה "כי קראת אותו המון פעמים." ושוב . שקר. "כי הכתיבה שלה נורא מעניינת . היא עיתונאים בלה בלה בלה. " זיינתי לה במוח.

כשיצאנו, אני וחבריי פשוט "אכלתי בבית"(המוכר להפליא) וכשבלסתי השקר מיהר להופיע "מה? לא אכלתי מאתמול בלילה!אני גוועת"(כנ"ל)

נכון. גוועתי. בגלל זה התחלתי לאכול מסטיקים כמו מטורפת? סוכריות ללא סוכר? סיגריות בכמויות אסטרונומיות? קפה שחור?

כשסיפרתי לחברה טובה שלי- סילפתי המון. לעיתים שמצבי התדרדר סיפרתי כל כך הרבה סיפורים שאפילו בפסטיבל מספרי הסיפורים אין מרוב מספרם הרב. "אני בסדר" "מצבי מצוין אכלתי היום וממש שבעתי."

את משקרת גם כשאת אוכלת.לא רק כשאת לא.

כשאת לא אוכלת יש לך סיבה לשקר.

כשאת אוכלת(בדרך כלל המון) אז אין לך חשק לצאת מהבית, אין לך כוח ללכת לבית הספר או סתם את מרגישה כבדה מידי. פשוט תתרצי את זה בסיבה הכי ישנה בספר. את לא תרגישי טוב. יש לך חום "נראה לך" או שאת סתם תהיי עייפה.

 

בנוסף לעובדה שאת משקרים לכל הסובבים אותך,את משקרת גם לעצמך.

כשאת קמה בבוקר ומשכנעת את עצמך שאת לא רזה מספיק, שאת אוכלת תשכנעי את עצמך אין ספור פעמים שאת פשוט לא צריכה אוכל כדי להתקיים וזה ממש גם לא טעים,שאת תסתכלי במראה ותראי עוד קבוצת שומנים שצמחה לך במקומות נידחים בגופך או אפילו כשאת חולמת בלילה.

 

תתחילי לשנוא את עצמך. על השקרים. על איך שאת נראית או על כמה שאכלת או אפילו אם לא אכלת..

את תתרגלי איליהם. הם יהפכו להיות החברים הכי טובים שלך.

הם יהיו היחידים ששומרים על סודותיך וייתנו לך שקט נפשי,רוחני וסתם שקט להיות עם האמת השקרית שלך.

תתחילי להשתגע.

 

 

 

שוב פורסם בפוליטנט, לחצו על הצבעה בצד על מנת שיותר אנשים ייכנסו לפה. (לא מדובר בתחרות).

 

 


 


 

היום בשעה 21:00 בערוץ 22, תוכנית "תעשיית היופי", בנושא הרצון לרזות וההשלכות על כך,

אין לי מושג מדוייק על מה יסופר אבל בשבוע שעבר היה על נושא ההפרעות אכילה ואנורקסיה,

מזעזע ביותר (אזהרה מראש), אני משערת שגם היום זה יהיה בנושא הפרעות האכילה על פי הפרומואים שהיו היום בערוץ.

 

נכתב על ידי , 9/10/2006 19:50   בקטגוריות התעניינות באנה מיה., גועל עצמי, שקרים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עמרוש ב-9/10/2006 16:51
 



לא יכולתי לעמוד כמעט על הרגליים, התקלחתי רק בישיבה כי היה לי קשה לעמוד


"בבוקר הייתי שותה כוס מים ולוקחת מסטיק ללא סוכר, בבצפר שתיתי רק מים כי זה 0 קלוריות, חזרתי הביתה והחזקתי את עצמי בלי אוכל עד סביבות 4 בלי אוכל ואז אכלתי מלפפון (9 קל').

בערב (21:30) הייתי אוכלת עוד מלפפון וזה כל מה שהייתי אוכלת במשך היום."

 

אלה, בקרוב בת 14:

 

אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב עכשיו.

אני עוד מעט בת 14, בתחילת גיל 13 התחלתי להבין שבנות צריכות לדאוג למראה שלהן.

עד אז הייתי טום בוי, כל יום כדורגל, גרעפסים בקולי קולות ליד כולם והרבה הרבה מטוגנים ושוקולדים.

בכיתה ה' שקלתי בערך 45 קילו, והייתי 1.44 מטר גובה.

בחופש שבין ו' לז' הצבתי לעצמי מטרה – לא לאכול שוקולדים.

כל יום הייתי ישנה עד הצהריים, קמה, אוכלת ויוצאת לקניון.

בתחילת ז' שקלתי 50 קילו על 1.58 מטר.

קצת לפני אמצע השנה ראיתי איזה פוסט בבלוג של מישהי, כתוב על אנורקסיה ובולימיה.

קראתי וקראתי, למדתי קצת על אנה ומיה, ראיתי תמונות, ובעיקר נגעלתי.

פרסמתי את התמונות האלו גם בבלוג שלי כי רציתי שיותר אנשים ישימו לב למחלה הנוראית הזאת.

אחרי שבועיים כל הקטע הזה עוד לא יצא לי מהראש ולאט לאט התחלתי לחשוב שזה מדהים להראות ככה, עור ועצמות.

באותו הזמן שקלתי 53 קילו, על 162 מטר גובה.

בהתחלה הקאתי, הקאתי הרבה, אכלתי חצי תפוח וישר הקאתי.

יום אחד אמא תפסה אותי ועשתה לי סצנות, כל המשפחה בכתה וכל הבצפר ידע על זה.

באותו הזמן הכרתי כמה בנות שכבר עמוק בתוך זה, ואני שהייתי בתחילת המחלה – רציתי להיכנס כי התעניינתי.

דיברתי איתן והן נתנו לי כל מני שמות של כדורים (משלשלים) ואמרו שזה בדיוק כמו להקיא, רק שזה משפיע אחרי שעתיים ולא שמים לב לזה שאת בשירותים כי את לא אחרי האוכל.

נשמע מעניין, אכלתי בסביבות ה1500 קל' ליום ואחרי כל משהו קטן ישר לקחתי 2 כדורים, כך שזה יצא בסביבות ה12 כדורים ביום.

רק עכשיו אני מבינה שהכדורים האלה הרסו לי את הגוף.

בשלב מסוים אמא עלתה עלי והכריחה אותי לזרוק את כולם.

כל יום שהייתי בבצפר היא היתה עושה חיפושים בחדר כדי לראות אם אין לי כדורים חדשים ובלילה גם בתיק כך שלא יכולתי להמשיך עם הכדורים והייתי צריכה שיטה חדשה.

אחרי התקופה הזאת עבר בערך חודש שהכל יצא לי מהראש ואת כל מה שירדתי בזכות הכדורים (נהייתי 50 קילו, כלומר איבדתי 3 קילו) העלתי בחזרה והוספתי עוד קילו.

שבוע אחד אמא ואבא נסעו לחופשה והייתי כמעט כל הזמן לבד בבית.

החלטתי שהנה יש לי הזדמנות ואני יכולה לרדת במשקל בשקט.

בבוקר הייתי שותה כוס מים ולוקחת מסטיק ללא סוכר, בבצפר שתיתי רק מים כי זה 0 קלוריות, חזרתי הביתה והחזקתי את עצמי בלי אוכל עד סביבות 4 בלי אוכל ואז אכלתי מלפפון (9 קל').

בערב (21:30) הייתי אוכלת עוד מלפפון וזה כל מה שהייתי אוכלת במשך היום.

באותו שבוע עשיתי גם 2 צומים (30 שעות, ו42 שעות) וירדתי בסה"כ ל46 קילו.

מ53 קילו, נהייתי תוך שבוע 46 קילו.

כאן הבנתי שאנה שולטת בי, דיברתי אליה, בכיתי אליה, התחננתי שתעזור לי לרזות, ביקשתי שתעשה שהצלעות שלי יהיו קצת יותר בולטות..

לא יכולתי לעמוד כמעט על הרגליים, התקלחתי רק בישיבה כי היה לי קשה לעמוד, לא נפגשתי עם חברים ורק ישנתי כל היום או בכיתי במיטה כי לא היה לי מספיק כוח לקום ממנה.

כשההורים חזרו אמא הזמינה לי תור לבית החולים שניידר ומאז הייתי מאושפזת שם במשך חודשיים עם זונדה (אוכל שמכניסים דרך צינור מהאף לקיבה) וכשהשתחררתי הייתי הולכת כל יום לאשפוז יום שזה אומר להיות בבית החולים כל יום מ7 וחצי בבוקר עד חמש בערב.

כשהייתי מאושפזת עם הזונדה עליתי ל51 קילו, וכשהתחלתי את האישפוז יום כל הזמן ירדתי ועכשיו אני שוקלת 48 וחצי קילו על 1.64 מטר גובה ואני עדיין בתת משקל למרות שהייתי 5 וחצי חודשים בבית חולים.

נכנסתי לזה עמוק וזה הרס לי תקופה עצומה וחשובה נורא.

לא הלכתי לבית ספר 3 חודשים (2 מהם היו החופש הגדול) וכל הממוצע שלי נהרס, אני לא מצליחה להשלים חומר, לצבא אני כבר לא אוכל ללכת כי יש לי את האנורקסיה בתיק האישי שלי, לכל עבודה שאני אנסה להתקבל אליה תמיד ישקלו טוב טוב אם לקבל אותי כי הייתי פעם אנורקסית.

אל תיכנסו לזה, בבקשה, זה יהרוס אתכם מבפנים,

אני רצינית.

 

אני מצטערת שזה כל כך ארוך, האנורקסיה והבולימיה שלטו בי במשך כ"כ הרבה זמן וכמה שניסיתי לקצר, לא הצלחתי.

 

 

 

פורסם בפוליטנט, בבקשה תלחצו על כפתור "מצביעים" בצבע תכלת שבצד. (לא מדובר בתחרות או משהו, הצבעות רק יגרמו ליותר אנשים שייכנסו לכאן).

 


 

נכתב על ידי , 8/10/2006 20:23   בקטגוריות אשפוז בכפייה., גועל עצמי, הגוף מגיב., לא יצאנו מזה, נזק בלתי הפיך., סביבה., מלחמה, להיות כמוהה., התעניינות באנה מיה.  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קרבי זה איכותי, אחותי! ב-25/6/2008 12:05
 



והיא ליפני שבוע צחקה שאני ניראת כמו אנורקסית.


Alter_Ego אישרה לי לפרסם קטעים מהבלוג שלה, מדובר בבחורה בת 17. מדיי פעם אני אפרסם קטעים שהיא רשמה.

 

 

3/10/2006:

 

 

"סביר להניח שאף אחת מכן לא תבין מה אני רוצה היום.

לא כי אתן טיפשות חס וחלילה.אלא כי אני פשוט איבדתי את כל שפיות דעתי.

 

אלא שקוראות פה קבוע, בטח קראו ליפני כמה פוסטים את הטרוניות שלי שאני לא יכולה לאכול בגט מסכן.

ובכן.

אז היום ניכנסתי לקפיטריה.והסתכלתי על מושא התועבה.

ברחתי כשהמוכר שאל אם אני רוצה.

כן,הוא כניראה חושב שאני לא שפויה."

 

 

 

"אני לא רגילה שאומרים לי לאכול.ככה סתם.

אמא למשל, קנתה לי לחמניה טריה פעם.והתישבתי לאכול ממנה קצת.

והיא אמרה "זה משמין אבל"

אבל למה פאקינג קנית???

ועוד יומיים אחרי זה היא הצהירה שהיא פוחדת שאני אהיה אנורקסית.שתבינו באיזה בית אני חיה."

 

 

 

"אח"כ סיפרתי לחברה שאכלתי.והיא אמרה "שיואו את יודעת כמה קלוריות זה???"

והיא ליפני שבוע צחקה שאני ניראת כמו אנורקסית.

ברור שאני לא.אבל תיראו במה אני מוקפת.שונאת אנשים שמדברים רק כדי לשרוף קלוריות."

 

 

 1/10/2006:

 

 

"לסלוח על ימים של צום (המקסימום שהגעתי זה רק 9 ימים ברצף)

לסלוח על ה3 שעות אופניים

לסלוח על כל מה שהכנסתי לגוף שלי שהזיק לו.

לסלוח על הגאווה הלא מובנת הזו שזורמת לי בוורידים."

 

 

"וכל מה שאני יודעת, זה שאם היתי רזה, הוא היה פה.

אם היתי רזה הוא היה מחבק אותי

אבל הוא לא.כי אני לא רזה.ומי יחבק ילדה שמנה?

גועל נפש.למה לחבק שמנות?השומן מחבק אותן."

 

"

מכינה ירקות.25 ק"ל למאה גרם.

מתפוצצת הבטן,וכואב.ומנופח.

מתחרטת.

מסתכלת על כדורים.

רק כמה, כדי ללכת.

והכל ייגמר."

 

 

חיבוק גדול, אפשר לעבור את זה, אפשר להוציא את המחשבות הללו מהראש, אפשר לפנות לעזרה- זאת לא בושה.

אפשר לעשות הכול בדרכים בטוחות שלא הורסות את הבריאות, הכול אפשרי עם קצת רצון ועזרה.

 

מזכירה שוב את מוקדי התמיכה כאן.

 


 

 

נכתב על ידי , 6/10/2006 19:00   בקטגוריות גועל עצמי, אמא, אובססיה., סביבה., פחד, סיוטים.  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של my lost life ב-3/9/2007 20:03
 




דפים:  
כינוי: 

מין: נקבה




95,894

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללינט וירדן. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לינט וירדן. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)